אזור בארץ: לטרון
תאריך: 23.5.1948-15.12.1947
יחידות משתתפות: גדוד 52
מקור: אילון אברהם, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות", עמוד 241.
יום רודף יום, ויום יום ומאורעותיו: ה-9.1 היה יום הסיור בסביבת הר-טוב ופציעת "זז"; ה-10 יום הסעת "זז" והמארב, וכל מה שאירע לאחר מכן; ואילו יום ה-11 היה זה יום ההתקפה על כפר-אוריה עצמו.
אותו יום, כאשר יצא צ'יץ' מחדרו עם שחר לחלץ את עצמותיו לאחר שנת הלילה - הבחין במבט אחד שהעיף על הסביבה כי משהו אינו כשורה; שכן הערבים ועדריהם לא הופיעו בשדות כתמול שלשום. כיון ש"הריח" בשינוי זה התקפה העלולה להתרגש, הוציא מיד חלק מאנשיו, הוסיף עליהם את הלוחמים שבקרב אנשי הכפר והכניס את כולם לעמדות. את שאר המחלקה כינס והחזיקם עמו כעתודה במקום ריכוז. את הבלתי לוחמים מאנשי הכפר - נשים, זקנים וטף - ריכז באזור החאן ובבית-הספר שבטבור הכפר.
ואכן, היה זה מעשה בעתו, כי מספר שעות לאחר שנהרגו אחמד ומוחמד אבו ערקוב, בחרבת איסמאללה, ע"י אנשי הפטרול שחזר מהר-טוב, יצא אביהם להזעיק את ערביי הסביבה לפעולת-תגמול נגד כפר-אוריה. הראשון שנענה לאזעקתו היה איסמעין אל-לחאם, מבאויק-מלחים (השוכנת בין כפר-אוריה לבית-פאר); הוא אף הצטרף לזקן בדרכו לרמלה, על מנת לשכנע את מפקד אזור לוד-רמלה הערבי, הוא חסן סלאמה, בהכרח פעולת-התגמול. חסן סלאמה, שלא היה צורך רב לשכנעו בענין כזה, לא בלבד שהסכים לביצוע הפעולה, אלא אף פקד על אחד ממפקדי-המשנה שלו - אבו אל-וליד משכם, שהיה מפקד כנופיה במאורעות 1936-9 - לארגן את הפעולה ולבצעה. זה מה עשה? ראשית מעשה העביר קול-קורא בכפרי הסביבה בו נקראו תושביהם להתאסף על נשקם בבית-ג'יז, כדי לנקום את דם בני-ערקוב. נענו לו כ-60 גברים - מרמלה, לוד, אל-בריה, אל-קובאב, בית-ג'יז, בית-פאר ודיר-רפאת. אבו אל-וליד צירפם כ"מילואים" לכנופית עריקי-הלגיון, "מגויסת-קבע" שהוזעקה אף היא לפעולה ואשר, כזכור, מתוכה באו אנשי המארב למכונית ביום אתמול סמוך לבית-פאר.
אל-וליד חילק אותם, בהתאם למשימות שהועיד להם, למספר כוחות-משנה: רתק, פריצה וחסימה - וערכם בשחר ה-11.1.48 ברכסי הגבעות המקיפים את כפר-אוריה.
החסימה של האויב נגד תגבורת ברכב הוצבה בואדי בקרבת חרבת בית-פאר, אשר היה מחוץ לטוח הראיה של מגיני כפר-אוריה. הללו לא יכלו על כן לגלותה ולהזהיר מבעוד מועד את חבריהם למחלקה אשר, כזכור, היו צריכים לחזור מחולדה לכפר-אוריה.
הנה כי כן בלא שידעו מאומה מהעומד להתרחש בכפר-אוריה ובדרך אליו יצאו אנשי שתי הכיתות - שליוו את "זז" הפצוע לרחובות ביום 10.1.48 - מחולדה לעבר כפר-אוריה בשעה 06.00 של יום ה-11.1.48. הם נעו בסדר הבא: משורין בראש, מכוניתו חסרת השריון של יגאל - ובה 4 אנשים מזוינים ברובים ומקלע - בתוך ומשורין ב"זנב". בהגיע המשורין שנע בראש כדי 150 מטר מחרבת בית-פאר פתחה חסימת האויב באש על השיירה. ברגע בו הגיע המשורין למחסום אבני-ענק שהונחו על ידי הערבים סמוך לבתים הראשונים של בית-פאר, חדר כדור דרך אחד מאשנבי משורין החלוץ ופצע באופן קל שלושה מהיושבים בו. בנסיונותיו לפרוץ את המחסום התקלקל המשורין ונשאר תקוע במקומו. יגאל, שנהג במכוניתו חסרת השריון אחריו, וידע כי "שריונו" היחיד היא המהירות, לא התמהמה שניה אחת מיותרת; הוא עקף את המשורין התקוע והסתער על המחסום כשהוא נתון לאש אויב עזה הניתכת מטוח קרוב. אמנם האש שניתכה עליו פוצצה אחד מגלגלי מכוניתו ופצעה את שלמה לויטה ז"ל בלסתו, אך הוא הצליח לפרוץ את המחסום ולהבקיע לעצמו דרך לכפר-אוריה, בהשאירו אחריו את שני המשוריינים. ליד עיקול הדרך לכפר-אוריה - אשר עליו חלש האויב, הן מרכס "פטמה" (במחצית הדרך שבין בית-ג'יז לחרבת בית-פאר) והן מבאויק-מלחים - נפתחה עליו שוב אש, עזה מקודמתה. ושוב לא איבד יגאל את קור רוחו, ובעוד חבריו משיבים לאויב באש-מקלע שהיה מוצב על גג המכונית, הטה את מכוניתו שסועת-הגלגלים לשדה ועבר אותו, הישר לכפר-אוריה. בכך קיצר את הדרך וחסך מעצמו ומאנשיו את הסיכון שהאויב יפגע בהם באשו, בנסעו לאורך דרך ארוכה.
אותה שעה עמדו אנשי שני המשוריינים בעיצומו של הקרב נגד האויב בחרבת בית-פאר, תוך כדי מאמץ להתגבר אף הם על מחסום האבנים. שלושה לוחמים נוספים נפצעו בכדורים שחדרו בעד השריון - בהם ד"ר טאלר, הרופא שהצטרף לשיירה, שסירב להיחבש בטרם השלים את הטיפול ביתר הפצועים. מאמצי הפריצה הצליחו, והמשוריינים גברו אף הם על המחסום ונעו במהירות לכפר-אוריה, והגיעו אליו בשעה 07.15.
דקות ספורות לאחר שהגיעו המשוריינים לכפר נפתחה על כפר-אוריה אש עזה מרובים ומקלעים, מטוח של כ-500 מטר, - בעת ובעונה אחת משלושת עברי הכפר: מכיוון בית-ג'יז, מכיוון דיר רפאת ומכיוון באויק מלחים. אחר מתושבי הכפר נפגע למות באש זו, ויחד עם פצועי המשוריינים נלקח למרפאה.
מתוך הכפר השיבו מגיניו אש לעבר התוקפים. אותה שעה היה צ'יץ' ליד פצועי המשוריינים. הוא חשש פן יבזבזו המגינים תחמושת מיותרת בטרם יעבור האויב להסתערות, עזב את הפצועים ומיהר לעמדות כדי להורות אישית למגינים לחסוך בתחמושת. בשובו מן העמדות התקשר אלחוטית עם מטה הגדוד, הודיעו על מאורעות היום וביקש עזרה רפואית. ובעוד הוא עומד בהתקשרות עם המטה, הגיעה אליו ידיעה כי מכיוון דיר-רפאת, שלחץ האויב גבר שם במיוחד, התקרבו הערבים אל גדר הכפר כדי 200 מטר ממנו. לשמע הידיעה עקר צ'יץ' את אחד משני המקלעים שעמדו לרשותו מעמדה שהיה מוצב בה, ופקד על מפעיליו "לדאוג" לכך שהאויב יחזור לעמדות-המוצא שלו, בטוח 500 מטר מן הכפר. הפקודה בוצעה, והאויב נהדף, אך תחמושת המקלע כמעט ואזלה, וכמוה אף תחמושתם של מרבית כלי-הנשק האחרים שפעלו בעמדות. צ'יץ' חזר למכשיר האלחוט, התקשר שנית עם מטה הגדוד ודרש תחמושת. ב-10.15 התקשר צ'יץ' בשלישית. הפעם תבע, נוסף לעזרה רפואית גם תגבורת באנשים, שכן לחץ האויב הלך וגבר ואנשיו, שתוגברו בלי הרף במשאיות עמוסות לוחמים מכפרי הסביבה, כוחם נתעצם מרגע לרגע, והם נעשו נועזים יותר ויותר.
העזת התוקפים הגיעה לשיאה בקטע הדרומי-מערבי של הכפר, מקום בו הגיעו עד לגדר ממש וגרמו למגינים שתי אבידות. כדי לבלום את התקדמותם ולהסיגם לאחור היה שוב הכרח להעביר מקלע מגזרה אחרת ברגע המכריע. הערבים נסוגו לעבר מטע-זיתים גדול המשתרע מדרום-מערב לכפר-אוריה. היתה בידי המגינים מרגמה "2, שבעזרתה ניתן היה להסיג אותם גם משם, אך תחמושתה היתה מוגבלת ביותר, והמלאי המצומצם נשמר לרגע הדחוק ביותר.
בשעה 15.00, לאחר שש שעות-קרב, הגיעה התחמושת המיוחלת. מטוס ה"פרימוס" שהמריא משדה "דוב" בצפון ת"א, בעקבות פנית מג"ד הגדוד אל יגאל ידין, הצניח למגינים את התחמושת, בצירוף פתק קטן מהמג"ד שבו היו שתי מלים בלבד: "התגבורת בדרך!"
התחמושת והפתק עודדו את המגינים ביותר, וצ'יץ' שוב לא "הקפיא" את הפעלת המרגמה; הוא פקד על המגינים לעשות בה שימוש נאות ו"להעיף" את הערבים שנתרכזו במטע-הזיתים הרחק, ככל האפשר, מן הכפר. הרגמים לא נזקקו למילת-עידוד נוספת; מיד שילחו באויב פצצה אחת, שניה ושלישית וזו האחרונה - שהיטיבה לקלוע "ישר בבול", כלשון משלחיה - הפיצה את האויב. מנוסת האויב היתה כה מבוהלת, עד שדומה היה ששוב אין צורך בתגבורת. אך זו היתה כבר אותה שעה בדרכה לכפר-אוריה.