השעה היתה 10:00 בערך כאשר נתקבל במטה גדוד "2", שבבית הפועלים שברחובות, מברקו השלישי של צ'יץ' שבו תבע, כזכור - נוסף לעזרה הרפואית והתחמושת, שאותן ביקש גם בשני מברקיו הקודמים - תגבורת באנשים. אותה שעה ממש היו רחובות וראשון-לציון שרויות באבל כבד על נפילת בניהן בסביבות ערב-סוכריר וכפר אוריה. תושביהן נטשו כל מלאכה וסגרו בתי-עסקם ויצאו להשתתף בהלויות החללים. הואיל והחללים נמנו, כידוע, על חיילי גדוד "2", טיפל בארגון ההלויות מטה הגדוד. אולם מרגע שהגיעו מברקיו הבהולים של צ'יץ', הניח את ארגון ההלויות לרשויות המקומיות של שתי המושבות ובעצמו פנה לעסוק במשלוחי התחמושת והעזרה הרפואית, ובארגון התגבורת ושליחתה.
הפיקוד על התגבורת הוטל על הסמג"ד, יהודה וולך, וזה אץ מיד ל"רמה", בסיס פלוגה ב' (פלוגתו של אביב ברזילי), כדי להזעיק משם את מחלקת העתודה הגדודית. במקביל לו אץ "שושו", הקמ"ן הגדודי, לבית הקברות כדי "לשלוף" מבין המון המלוים - שבא לחלוק כבוד אחרון לאברהם פומרנץ ונתן צייכנר, חללי כפר אוריה - את אנשי החי"ש ולצרפם לתגבורת. בד בבד עם השניים הקודמים, אץ דוד שנהבי, בהתאם לבקשת המג"ד, לקיבוץ ו', כדי להזעיק את מחלקתו של מיכה אפשטין מפלוגה א', שעמדה להשתתף בהלויית האחד-עשר.
דוד מצא את מיכה בקואופרטיב "הכוח", שם השתדל להשיג מכונית בשביל ההלויה. מששמע מיכה מפי דוד את סיבת בואו התניע מיד את המכונית שהשיגה מ"הכוח" לצורך ההלויה, ומיהר עם דוד לקיבוץ ו'. במהירות הבזק הועמסו על המכונית כמה "פחי זיתים וארגזים" שהכילו את נשק המחלקה, אנשי המחלקה מיהרו ועלו עליה והמכונית "טסה" לבסיס פלוגה ב'. בהגיעם ל"רמה" התברר, כי שתי המחלקות האחרות יצאו כבר דרך עקיר לחולדה. ללא שהיה יתרה הופנתה המכונית ואצה בעקבותיהם לחולדה. בזמן שהמכונית הפליגה מהבסיס ב"רמה" עד שהגיעה לעקיר הוצא הנשק מה"סליק", היינו מהפחים והארגזים שבמכונית, וחולק לאנשים תוך כדי נסיעה. משום כך, כאשר המכונית חצתה ביעף את עקיר, ואנשי הכפר ראו את מיכה ואנשיו "מקושטים" בכלי-זינם, בחרו לא להתגרות בהם. אנשי המחלקה הגיעו במהירות וללא כל תקלות לחולדה, זמן קצר בלבד לאחר שהגיעו לשם חבריהם, אנשי חי"ש-רחובות ומפקדיהם. מפקד התגבורת, הסמג"ד, יהודה וולך, לא הסתפק בכוח שגויס בגדוד, הואיל והוא צפה לתגבורת מאבק קשה בדרכה לכפר אוריה על כן ביקש לגייס אנשים נוספים ממחלקת הפלמ"ח שחנתה בחולדה בפיקודו של זומה. אך היות וזומה עצמו לא נמצא אותה שעה במקום, פנה יהודה באורח אישי לאנשי הפלמ"ח, ושנים-עשר מהם הסכימו להצטרף אל התגבורת, שמספר אנשיה הגיע מעתה לשבעים.
שבעים אנשי תגבורת אלה אשר כללו: רופא מתנדב מקופת חולים ברחובות - ד"ר יונס, ובחורה אחת - אהובה קלדרון-אפשטיין , אורגנו ביער חולדה כדלהלן: מחלקת חי"ש-רחובות, מוגברת בכיתת הפלמ"ח מחולדה, בפיקוד המ"פ אביב. מחלקת חי"ש-ראשון, בפיקוד המ"מ מיכה. מטה, ובראשו יהודה, מפקד התגבורת, שלושה רצים, אחד מכל מחלקה ורץ פלוגתי (אהובה קלדרון-אפשטין), חוליית מרגמה 2" וכן פלוגה רפואית מורכבת מרופא, חובש פלוגתי ו - 6 אלונקאים.
עוד יהודה וולך עוסק בארגון התגבורת והנה התקרבו לחורשה, מכביש מסמיה-לטרון, שני משורייני משטרה בריטיים. מיד פקד יהודה על האנשים להתפזר בחורשה ולתפוס בה עמדות לעבר המשוריינים והוא עצמו יצא לקראתם בהחלטה נחושה לסלקם מדרכו, כדי שלא תחזור גם כאן פרשת התגבורת שנשלחה ביום רצח האחד-עשר מגן-יבנה, לערב-סוכריר.
יהודה דימה, שקני כלי-הנשק שבידי אנשי התגבורת, שנזדקרו מן החורשה, ומצעדו מלא הבטחון לעבר המשוריינים, האדירו רושם על הקצין הבריטי דנלי שישב במשוריין הראשון. מכל מקום האחרון קידם את פניו בחביבות בלתי רגילה ואמר לו בעברית הרצוצה אשר בפיו, בהעמידו כביכול פני תם, כי הוא הגיע לסביבה זו כיון שקיבל הודעה שחולדה מותקפת. יהודה השיב לו בזעף כי טעות היא: כפר אוריה הוא המותקף.
דנלי שעמד על נכונות הידיעה שנמסרה לו, שידל את יהודה להדריכו אל ה"מוכתר" של חולדה, ויהודה, שכל רגע היה יקר לו וחשש מסיבוכים יתירים הסכים, באין מוצא נוח יותר, להילוות אל דנלי. אך משהגיעו עמו עד שערה של חולדה נעצר והסביר לבריטי, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כי הוא לא בא למקום כדי להדריך קציני משטרה בדרכם, אלא כדי להוביל תגבורת לנקודה יהודית מותקפת. דנלי ש"תפש את הענין" הסכים, אך ביקש את יהודה להורות לאנשיו לבל יפריעו למשורייני המשטרה במילוי תפקידם, במידה ויוטל עליהם להגיע לכפר-אוריה המותקף. על כך השיב לו יהודה במעין: "שמור לי ואשמור לך" היינו, אם לא יפריעו המשוריינים לתגבורת, לא יפריעו אנשיה למשוריינים. לאחר זאת מיהר יהודה לחזור אל אנשיו וכינסם לצורך מתן תדריך והוראות אחרונות.
עם השלמת מתן התדריך וההוראות עלו אנשי התגבורת על המכוניות ונעו אל הצטלבות חולדה. כאן ירדו האנשים מעל המכוניות, נערכו במהירות לתנועה לפי סדר שנקבע מראש - אביב עם מחלקתו המוגברת בראש, המטה בתוך, ומיכה עם מחלקתו בסוף - והחלו לנוע דרומה-מזרחה.
השעה היתה 12:30 בערך. השמש קפחה על ראש האנשים בכל עוזה. אך האנשים נעו במהירות רבה לעבר הכפר המותקף, שהדי היריות עליו בקעו והגיעו לאזניהם. לא עברה כמחצית השעה והתגבורת נכנסה לתחום האש של האויב הצר על כפר-אוריה, והוא אמנם פתח עליה באש מן הגבעות שהפרידו בין חרבת בית-פאר ובאויק-מלחים. אש זו שנורתה מדרום, טווחה לא היה יעיל. על כן לא נתעכבה תנועת התגבורת עיכוב של ממש. אף על פי כן שינה את ציר התנועה משהו צפונה ופקד על אביב, שנע עם מחלקתו בראש הכוח, לשנות כיוון מזרחה, אל מול רכס ה"פטמה" הנמצא כק"מ ומחצה דרומה-מערבה לבית-ג'יז. בהגיע ראשוני מחלקתו של אביב עד לכמה מאות מטרים מן הרכס נפתחה עליהם שוב אש, שהיתה הפעם עזה ומדוייקת יותר עד כי התגבורת נאלצה להיעצר. אך יהודה שלא נתבלבל החליט לתקוף מיד את האויב שעל הרכס באיגוף ימני (מזרחי) כדי לסלקו מדרכו. בהתאם לכך פקד יהודה על אביב לרתק באש מחלקתו את האויב, ועל מיכה ומחלקתו פקד, באמצעות הרץ המחלקתי, יעקב חודורוב לבצע את האיגוף ולעלות על האויב.
מיכה ומחלקתו אך יצאו לדרך, והנה הבחין יהודה בקבוצת אנשי אויב שיצאה מבאויק-מלחים. נראה, שהללו הבחינו בתנועת האיגוף של מיכה ואנשיו, שכן התקדמו צפונה-מערבה במגמה להופיע באגף התגבורת. מבלי לאבד אף רגע שלח יהודה את הרץ הפלוגתי אהובה קלדרון-אפשטיין אל מיכה, להודיעו על הסכנה האורבת לו ולהורות לו לשנות את מגמתו, ולהיערך חזיתית מול האויב המתקדם לעברו. בעת ובעונה אחת קידם יהודה את צוות המרגמה 2" דרומה ופקד עליו לפתוח על האויב באש לשם סיוע למחלקתו של מיכה. לא עברו דקות ספורות וכבר שרקו פצצות המרגמה באויר בדרכן למטרתן. אנשי האויב החלו לנוס בבהלה דרומה-מערבה, לעבר הגבעות שבין כפר אוריה לדיר-רפאת. יהודה רץ אל מיכה ואנשיו כדי לזרז תנועתם בעקבות האויב ש"קיפל את זנבו". במכנסי הבריצ'ס שלו ובמגפיו משך אליו יהודה את עיקר האש של האויב. הוא עצמו לא נפגע מאש זו, אך אחד האנשים שרץ במרחק מטרים ספורים ממנו נפצע בה. יהודה השאיר את הפצוע לטיפולה של הפלוגה הרפואית והצטרף למיכה ואנשיו, שבינתיים עלו כבר על הרכס שנכבש זה עתה מידי האויב הנס. בו במקום שקל יהודה ומצא, ששוב אין טעם להחזיר את התנועה של הכוח לזה שהיה קיים עד להתנגשות עם האויב וכי מוטב להבקיע לכפר אוריה דרך חרב באויק-מלחים, המפרידה בין המקום בו מצויה מחלקתו של מיכה לבין הכפר. בהתאם לכך שלח יהודה רץ אל אביב ופקד עליו לנוע עם מחלקתו אליו לרכס לצורך קבלת הוראות חדשות.
אביב ואנשיו החלו לנוע כמצווה. אותה שעה הבחין יהודה לפתע בשלושה משורייני משטרה שנעו מצומת חולדה לעבר כפר אוריה. הוא פקד להצמיד מטפחת לבנה לקנה רובה ולנופף בה למשוריינים לאות כי פני אנשי התגבורת לשלום. השוטרים הבריטים שבמשוריינים שהבחינו במטפחת והבינו את האות, בהגיעם לסביבת "גבעת העץ הבודד", לא פתחו באש על התגבורת, אלא אף נצטרפו אליה לרכס, בו נערכה מחלקתו של מיכה לקראת הפריצה דרך באויק-מלחים לכפר אוריה. מי "דופק" את מי? - היתה שאלתו הראשונה של סרג'נט טיילור ממשטרת רחובות, מפקדם של המשוריינים. יהודה, שרצה להיפטר ממנו מהר ככל האפשר, סיפר לו כי התגבורת יצאה לדרך כדי להעביר רופא וחובשת לכפר אוריה, אלא שאנשיו נתקפו בדרך על ידי הערבים וכתוצאה מכך יש עמהם גם פצוע. הוא ביקש מן הסרג'נט להעביר במשורייניו את הפצוע, הרופא וה"חובשת" (היא אהובה) לכפר המותקף והמנותק. הסרג'נט הסכים מיד. אלא שלהעברת שלושת הנזכרים הספיק משוריין אחד בלבד ואילו שני האחרים, שאף מהם רצה יהודה להיפטר, נשארו במקום. באין ברירה "הסתגל" יהודה בשתיקה למציאותם של המשוריינים. לאחר זמן-מה "החציף" וניסה דברים אל הבריטי. הוא הסביר לו את תוכניתו להבקיע דרך לתגבורת בלב באויק-מלחים, וביקש ממנו לעזור לו בביצוע תוכניתו - לפתוח מהמשוריינים באש על רכס ה"פטמה", כדי לחפות על תנועת מחלקת אביב למקום המפגש עם יהודה. לתמהונו של יהודה לא זו בלבד שהסרג'נט הסכים לבקשה, אלא אף הסכים להעמיד את עצמו "תחת פיקודו" של יהודה ומילא את פקודותיו ביעילות רבה. כתוצאה מכך נתאפשר לאביב ומחלקתו להגיע למקום המפגש ללא אבידות. מיד להצטרפותו של אביב ליהודה הסביר לו הסמג"ד את תוכניתו להבקעת הדרך לכפר אוריה דרך באויק-מלחים.
תוכניתו של יהודה היתה כדלקמן: בשלב ראשון יתפוס מיכה ומחלקתו בסיס-אש מדרום-מערב לבאויק-מלחים, בחיפוי המשוריינים ומחלקתו של אביב. בשלב שני תחפה מחלקתו של מיכה והמשוריינים על פריצת מחלקתו של אביב לתוכה. ואילו בשלב שלישי תפרוץ מחלקתו של מיכה כגל שני לתוך הבאויק-מלחים ותצטרף לאחר מכן אל מחלקתו של אביב בדרכה לכפר אוריה.
תוכנית זו הוצאה לפועל בדייקנות ללא קשיים רבים, והכוח הבקיע לו דרך בלב חרבת באויק-מלחים. הסתבר כי ערביי באויק-מלחים, ברוב להיטותם לעלות על כפר אוריה, נהגו כתושבי העי בשעתם ונטשו את בתיהם והפקירום למעשה לחסדי התגבורת. ברם, שלא כאנשי-המארב של יהושע, ששרפו את העי, נהגו אנשי התגבורת. אלה האחרונים הסתפקו ב"טאטוא" שמונת הבתים הריקים בצרורות תת-מקלעים וברימונים בלבד ושטפו עברו לדרכם. על כן התיה תמיהתם רבה כאשר בהיותם בגיא המפריד בין באויק-מלחים וכפר אוריה, נתגלה להם לפתע שבתיה של באויק-מלחים עולים באש. התעלומה נתפרשה להם כאשר זמן קצר לאחר מכן הצטרף אליהם משה רזניק החובש הפלוגתי והסביר בתמימות כי החליט, על-דעת-עצמו, "לבדוק אם אפשר להצית כפר שלם בקופסת גפרורים אחת ...."
בגיא נפתחה על התגבורת אש מן הגבעות החולשות עליו מדרום. אך אש זו שוב לא היה בכוחה לעכב את האנשים מלהגיע לכפר. אדרבה, היא דרבנה וזירזה אותם לנוע במלוא הקצב כדי לסיים את המסע, ובשעה 15:15 בערך הגיעה התגבורת לכפר. היה זה כרבע שעה לאחר שנתבשר צ'יץ' באותו פתק שהוצנח עם התחמושת מן האוירון כי "התגבורת בדרך ..."
אכן, היתה "התגבורת בדרך" והנה הגיעה. אך מי יאמר "די" לצרות ? בכפר נועדה לה הפתעה בלתי נעימה. בעת ובעונה אחת עם כניסת התגבורת נכנס לכפר מצד אחד אחר סרג'נט פלאור - זה הנודע לשימצה מאז רצח ברכה פולד ב"ליל וינגייט", רצח יעקב שיף בשכונת התקוה בראשית דצמבר 1947 ומעשים דומים אחרים - ועמו שני משורייני משטרה בריטיים. הוא הגיע עם פקודיו מצומת לטרון, בו ערך חיפושים בשיירות יהודיות שנעו בקו ירושלים תל-אביב והחרים נשק עברי. עתה רצה פלאור לבצע דבר דומה בכפר-אוריה. בתחילה נתקל בהתנגדותו של סרג'נט טיילור, אך סרג'נט פלאור הוכיח לסרג'נט טיילור, בעזרת פנקסי השרות שבידו, כי הוא "סניור סרג'נט" - היינו ותיק ממנו בשרות - ופקודותיו הן הקובעות. על כן לא בלבד שטיילור לא יכול היה להוסיף להתנגד לו אלא שחייב היה להישמע לו. וכך צורפו שלושת משורייניו של טיילור ואנשיו לשני המשוריינים של פלאור ויחד הפנו את נשקם אל אנשי התגבורת והמגינים שבכפר, כדי לפרוק מעליהם את נשקם.
מקלעי המשוריינים המופנים אל אנשי המגן, האקדחים השלופים והרימון שלוף הניצרה שבידי פלאור ושניים מאנשיו הביאו את יהודה לידי הכרה כי כל התנגדות למסירת הנשק כמוה כהתאבדות. על כן חרק שיניו ונצר לשונו בפיו, ולא אמר דבר לפקודיו שעה שפלאור ושני אנשיו עברו בשורותיהם, פירקו מכל אחד את נשקו והטילוהו בערימה שהלכה וגבהה מרגע לרגע.
בראות אותם ממגיני הכפר שהחזיקו בעמדות שבקצוותיו את מעשי הבריטים בחבריהם שבאו כתגבורת, מיהרו להסתיר את נשקם. ואילו חנן ברורמן, בן באר-טוביה ואיש הקשר, בטרם יקלקל את מכשיר האלחוט וישמיד את הקוד, מיהר לשדר מברק בהול למטה הגדוד בו הודיע על המצב.
מעשה נבון ביותר ובזמן הנכון עשה חנן בשדרו את שידורו. שכן עם קבלת המברק מיהר המג"ד "למשוך בחוטים" הדרושים בחלונות הגבוהים, כדי להפסיק את השתוללותו של פלאור. יהודה , באמצעות יגאל ברשד, שידע אנגלית יפה ושימש לו כמתורגמן, ניסה לעשות דבר דומה בכפר-אוריה עצמו.
ההזדמנות לכך ניתנה לו כאשר פלאור, לאחר ש"נרגע" למראה ערימת הנשק, פתח ב"שיחה מקצועית" על נושא ציודה של ה"הגנה", בהטחת שאלה ליהודה: "איזה תקן 'מחורבן' יש לכם בהגנה? - מדוע יש לכם רק מרגמה 2" אחת לפלוגה?" השיב לו יהודה: " יש לנו יותר. אך לא רציתי להכביד על האנשים בעת מסע-הגישה ..."
גיחך פלאור ואמר: " שטויות, במלחמת העולם השניה פעלתי בבורמה, שם היינו נעים בג'ונגלים בלי בעיות עם מרגמות 3" והיה לנו 'עסק' לא עם ערבים 'מחורבנים', אלא עם יפנים ..."
לגלג יהודה: "מצבנו גרוע יותר, לנו יש 'עסק' עם ערבים וגם עם אנגלים".
פלאור שתפש את העוקץ נתרכך קמעה ושאל: "מה יש לכם בעצם נגד האנגלים?" "הו" השיב יהודה באותה נימה של לגלוג "לא כלום, לא כלום ... אתם 'רק' מונעים מאתנו להחיש עזרה רפואית לנפגעים, וכשאנחנו מעיזים לעשות זאת, אתם 'רק' מחרימים את נשקנו ומפקירים אותנו לחסד הערבים".
"אבל נשק זה הוא בלתי ליגלי", - היתממם פלאור.
"ומה בדבר הרובים של נוטרי חולדה וכפר-אוריה שהחרמתם היום?" - הטיח בו יהודה בגלוי והוסיף בלעג - "גם הוא בלתי ליגלי?"
בו ברגע פתחו הערבים באש על הכפר. הללו נשתתקו תחילה לשעה קלה כשראו שמשוריינים נכנסו לכפר, אך בהבחינם בפלאור ידידם ובראותם את מעשיו, התעודדו ופתחו שוב באש.
"אתה רואה?" אמר יהודה לפלאור, "הערבים יורים עלינו ואתם החרמתם נשקנו ... אבל אין דבר", שלח בו חץ לעג, "אתם הרי נמצאים אתנו, - מעתה גורלכם כגורלנו ..."
נראה שהפעם כיון יהודה יפה. שכן פלאור נמלך רגע בדעתו והשיב: " או-קי! או-קי! (בסדר) אחזיר לכם את הנשק הליגלי, רק שתזהו אותו. אני מוכן לעשות יותר מזה - הוסיף - אשלח מיד את פצועיכם במשוריין לרחובות".
במהירות רבה, בטרם יתחרט פלאור ויסוג מעמדתו החדשה, זיהו מגיני הכפר את הנשק הליגלי והוציאוהו מתוך ערימת הנשק ובה בשעה העלו את הפצועים על אחד המשוריינים, וזה הסיעם מיד לרחובות.
מאמציו של המג"ד ברחובות נשאו פרי. שכן בשעה 18:00, בערך, הגיע לכפר הקצין דנלי ממשטרת רמלה ומיד הזמין אליו את יהודה ומתורגמנו יגאל והסתגר עמהם לשעה קלה באחד מבתי הכפר. ראשית כל ביקש מיהודה לדווח לו על המצב. ברם, יהודה - אשר כאמור לעיל לא ידע על קשריו של דנלי עם ה"הגנה" וראה בו אדם שאינו מכבד דברתו (מאחר שלא קיים את ההבטחה שנתן לו בפגישתם הראשונה ליד חורשת חולדה) - לא הבליג עתה על זעמו ואמר: "מהיכן בעצם להתחיל בדו"ח - האם משיחתנו ליד חורשת חולדה?"
דנלי, שביקש להרגיע את יהודה, רמז לו על קשריו עם ה"הגנה" בהשיבו: "Well - I see that you don't know me. O.k. then my naime is Danly, in Hebrew translate it "Ten ly" (אני רואה שאינך מכיר אותי. בסדר - אציג עצמי. שמי דנלי ובעברית - תן-לי). לאחר מכן ביקש מיהודה למסור "דרישת שלום", ממנו ומסרג'נט טיילור, לאהוד רפפורט מראשון לציון.
עתה הבין יהודה את הרמז. "ודאי, ודאי, אמסור, אמר, "אני רק מבקש אותך לדאוג לכך שפלאור ימהר להחזיר את הנשק".
"הכל יהיה בסדר, שהרי לשם כך באתי" - השיב דנלי, והסביר: "אני ממתין רק ל'כיסוי', כלומר, להוראה מפורשת ממטה המשטרה בירושלים, שכבר נמצא מי שדאג להשיגה".
בשעה 20:00, בערך, הגיעה באלחוט מירושלים ההוראה המבוקשת, ודנלי פקד על השוטרים הבריטים להחזיר מיד את הנשק שהוחרם. הנשק הוחזר. אך לאחר בדיקה הוברר ליהודה כי כמה כלים חסרים - ביניהם: כ-10 תת-מקלעים, 5 רובים ומספר אקדחים ובכללם גם אקדחו שלו. בהתאוננו על כך באוזני דנלי פקד הלה על פלאור בתקיפות למצוא את הכלים החסרים ולהחזירם. פלאור הלך, התרוצץ אנה ואנה בשטח, משים עצמו כמחפש, ולבסוף חזר ועמו רק אקדחו של יהודה - אשר כפי שהוברר לאחר מכן שמר אותו לעצמו בכיסו - ותת-מקלע אחד שלדבריו הוחרם בשיירה יהודית ליד לטרון. ובאשר לשאר אמר שאינו יודע לאן נעלם. טענה זו לא סיפקה, כמובן, את יהודה והוא הוסיף לעמוד על תביעתו. אך דנלי, אשר גם הוא לא שוכנע, כנראה, מדבריו של פלאור, הבטיח ליהודה בטרם נפרד ממנו, כי יחזור לכפר אוריה בבוקר יום מחר ועד אז הוא מקוה שיצליח להניע את פלאור להחזיר את שאר הנשק.
ואמנם חזר ובא דנלי למחרת היום כאשר הבטיח. הוא בא עם פלאור וה-אי.אס.פי. מק-לאוד ממשטרת רמלה, אך בלי הנשק החסר. הוא סיפר ליהודה כי חקר את פלאור ואף בדק בין אנשיו ולא מצא כל נשק מהמוחרם
בינתיים נתבקש יהודה ע"י מק-לאוד, שגילה יחס אוהד - לפחות, כלפי חוץ - למסור לו פרטים על מאורעות יום אתמול. יהודה ניאות לספר לו והדגיש בדבריו את מספר הנפגעים הרב בצד היהודי - 11 פצועים ו-3 הרוגים - כדי להצדיק את ההכרח בפעולת ה"הגנה", אפילו אם היא פועלת בנשק בלתי ליגלי. כנגד מספר זה של נפגעינו מסר מק-לאוד ליהודה - אולי מתוך רצון "לנחמו" - כי אבידות הערבים בקרב זה היו כ - 25 הרוגים ופצועים.
מספר זה שנקב אותו מק-לאוד בדבר אבידות הערבים היה מוגזם. עם זאת נראה כי אבידותיהם הממשיות עשו רושם מדכא על ערביי הסביבה. שכן מוכתר בית-פאר ביקש מאת מק-לאוד להפגיש אותו עם מוכתר כפר אוריה לשם כריתת שלום.
הפגישה בין המוכתרים התקיימה בו ביום בנוכחות מק-לאוד, דנלי, פלאור ויהודה וולך. בפגישה זו התנצל מוכתרה של בית-פאר ואמר כי כנופיית עריקי הלגיון היא שהסיתה ואילצה את ערביי הסביבה לתקוף את כפר אוריה בניגוד לרצונם האמיתי. על כך השיב לו הנציג היהודי בתקיפות כי יהיה מי שיהיה התוקף - ערביי בית-פאר הם שישאו בתוצאות.