ההתראה שניתנה למוכתר בית-פאר בפגישתו עם מוכתר כפר אוריה, לאחר קרב ה - 11.1.1948, עשתה את שלה. קרב זה לימד את ערביי בית-פאר לכבד את הכוח היהודי ובמשך למעלה מחודש ימים נמנעו מכל התנכלות לכפר אוריה או לתחבורה אליו וממנו. ברם, אם לא שובשה התחבורה בידי האויבים, שובשה מידי הטבע: גשמי זעף שפקדו את הארץ הפכו את דרך העפר המחברת את הכפר עם העורף היהודי לפס-בוץ טובעני, בלתי עביר לחלוטין לכלי-רכב, וסדירות הקשר עם העורף וסדירות האספקה נפגעו. אומנם, הבעיה נפתרה בשתי דרכים: בהצנחה מהאויר ושימוש בפרידות. אך פתרון זה לא היה קל וגם לא מלא. רשימתו של אחד מאנשי המחלקה של צ'יץ', שלמה לויטה ז"ל, עם כל ההומור שבה, משקפת את מצב אנשי המחלקה ואנשי הכפר.
שיירת הפרידות
ערב, כבר סיימנו את כל תפקידנו. בחוץ רטיבות ורור. אור מבליח בא מהמנורה התלויה על הקיר ומטיל צללים בחדר. בפינה אחת מנגן לט ב"רגש" הפטיפון "נגני לי זמר קט".
על אחת המיטות יושבים חברים ומשוחחים. טוען אחד: "נהיה 'זיפת', חברה, הדרכים משובשות. האוטו של יגאל עם האספקה לא חזר מזה יומיים. אחוז ה'חלודה' בקפה מתרבה והלחם אזל לגמרי".
"אל תהיה 'נודניק'. אלה הם החיים. ומה רצית שמלצרית נחמדה עם סינר לבן תגיש לך כוס קפה?" - עונים לו כמה קולות בבת-אחת.