תפריט נגישות

עמוד להצגת פריט מידע

הקרב על כפר אוריה

תקריות ראשונות

אלבום תמונות

אזור בארץ: לטרון
תאריך: 23.5.1948-15.12.1947
יחידות משתתפות: גדוד 52
מקור: אילון אברהם, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות", עמוד 238.

ראשיתו של כפר-אוריה, השוכן כ-6 ק"מ דרומה-מערבה ללטרון, עוד ב-1912. אותו זמן ישבה במקום קבוצת פועלים שכירים שעסקה בהכשרת השטח הטרשי. אחרי מלחמת-העולם הראשונה התישבו בנקודה אף כמה מבעלי-הקרקע עצמם שבנו בתים והקימו משקים, אך במאורעות 1929 נעזב הכפר כליל. ב-1944 נושב הכפר שהפך להיות מושב-עובדים, על ידי מספר קטן - כ-50 נפש - של יהודים כורדים מירושלים.
בדידות הכפר בטבעת ישובים ערביים - שהסתכסכו עמו מפעם לפעם בעסקי מרעה, עוד לפני החלטת החלוקה - ומספרם המועט של תושביו - חייבו את תגבורו כבר בראשית מאורעות הדמים. לשם כך פקד יעקב, מפקד גדוד "2", על אביב ברזילי, מפקד פלוגת חי"ש-רחובות, להפריש אחת ממחלקותיו לאותה מטרה; זה האחרון בחר במחלקתו של שלמה לינדר - המכונה צ'יץ' - ושלחה על מפקדה לכפר-אוריה.
במחצית השניה של דצמבר 1947 הגיעו צ'יץ' ואנשיו לכפר המנותק. בבואם מצאו כי הבתים שהוקצו להם לאיכסון נטושים, מלוכלכים, חסרי חלונות וללא חדרי-שירות ותאורת חשמל. כיון שכך דאג צ'יץ' ראשית מעשה לארגון הבסיס של המחלקה. סביבת בתי-המגורים נוקתה והמשכנות עצמם הותקנו בהם חלונות. כן הוקמו מטבח וחדר-אוכל.
בינתיים, תוך כדי העסקת האנשים במלאכת השיפוץ, יצא צ'יץ' לסייר את הכפר וסביבתו לצורך תכנון מערכת הגנתו. הוא עמד על כך שהכפר בנוי בצורת פרסה, שקימורה פונה כלפי דיר-רפאת בדרום ושני קצותיה - אחד עומד מול בית-ג'יז בצפון והשני מול בית-פאר במערב. צ'יץ' החליט לבסס את מערך-ההגנה של הכפר על שלוש נקודות-משען אלו. בהתאם לכך הטיל צ'יץ' על אנשיו ועל הגברים מהכפר, המסוגלים לעבודה, להכין עמדות לכיתה מוגברת בכל אחת מנקודות-משען אלו. כמו כן דאג למתוח גדר - בעזרת הנפה והגדוד - סביב הכפר וסביב מכון-המים שלו, שעמד במרחק כ-300 מטר מבתיו הקיצוניים של הכפר - ליד הדרך המובילה מבית-ג'יז.
כלל הכוח - לרבות שתי כיתות-משמר נוספות שגויסו מאנשי הכפר - שעמד לרשות צ'יץ' לא איפשר לו להפריש ממנו כוח משני מיוחד להבטחת קבע של מכון-המים; ומה גם שהתכון להפריש מכלל כוח זה עתודה, בגודל כיתה מוגברת לפחות, ולשמרה נכונה לסתימת פירצה במקרה של התקפה - או להנחתת מכות-נגד.
צ'יץ' ידע יפה, כי ענין הנחתת מכות-נגד, כמו ניהול נבון של קרב-הגנה בכלל, מחייב הכרה יפה של השטח, על כן לא הסתגר בד' אמות של הכפר וכבר בשבוע השני לאחר בואו למקום - תוך כדי ניצול הזמן להתארגנות ולאימונים נמרצים - החל להוציא את אנשיו לפטרולים "מחוץ לגדר".
פעילות צ'יץ' ואנשיו "מחוץ לגדר" לא נראתה לאנשי-הכפר. הללו, שלא חשבו על בעיות בטחון באותו קנה-מידה של צ'יץ' - חששו להרגזת ערביי הסביבה - הן בעצם "חריגה" זו מחוץ לגדר והן מ"מעשה נחפז" שהצעירים של ה"הגנה" עלולים לעשותו. מיותר לומר, כמובן, שתכניות צ'יץ' להגנת המקום לא היו מושפעות מבחינה כלשהי ע"י דעותיהם של תושבי הכפר: הפטרולים המשיכו לצאת, ואשר ל"מעשה נחפז" הרי דוגמה: ב-3.12.47 עלתה רכבת-משא לירושלים ונעצרה לא בתחנתה הקבועה. הדבר, שנתגלה על ידי צופי הכפר, נראה חשוד למדי וצ'יץ' הוציא שתי כיתות מזויינות לבדוק את פשרו. בהגיע הכוח למרחק ק"מ בערך ממקום שנעצרה בו הרכבת, הוברר לאנשיו, כי המון ערבי שעצר את הרכבת עט על קרונותיה ובוזז את מטענם. הכוח הוסיף להתקרב כ-200 מטר, ומטוח של כ-800 מטר פתח באש-מקלעים, והניס את בוזזי הקרונות לכל עבר, ולאחר מכן חזר לבסיסו.
גם אנשי הר-טוב לא חיבבו באותם הימים את פטרוליו של צ'יץ' כפי שמסתבר מהמקרה הבא. ב-9.1.48 יצאה מכפר-אוריה כיתה מוגברת, שצ'יץ' עצמו פקד עליה, לפטרול הסביבה. בהגיע הפטרול לקרבת הר-טוב החליט צ'יץ' ליצור מגע עם הישוב היהודי השכן הקרוב ביותר לכפר-אוריה ושלח לשם שנים מאנשיו לביקור-נימוסין. ברם, משהגיעו השנים - אשר ירדו אל הר-טוב מרכס צרעה הערבית, בחיפוי נצור של חבריהם כלפי ערביי צרעה - לא זו בלבד שאנשי הר-טוב קיבלו אותם בפנים זעומות, אלא שהאיצו בהם לחזור כלעומת שבאו, "בטרם יתעוררו", לדבריהם, "ערביי הסביבה להתנכל לנו בשלכם". כואבים על יחסם של אנשי הר-טוב עזבו השנים את המקום וחזרו אל חבריהם שעל הרכס. מיד עם בואם נעו צ'יץ' ואנשיו בחזרה, בעברם לאורך השלוחה המובילה מצרעה הערבית דרך חרבת איסמאללה, לכפר-אוריה.
בדרכה זו נתקלה הכיתה ברועים ערביים שפתחו עליה ביריות מרובים שבידם. משהושבה להם אש נגדית נמלטו הרועים עם עדרם לעבר הרכס והזעיקו את משפחת אבו-ערקוב בחרבת איסמאללה.
יתכן, אילו ידע צ'יץ' על כך היה הענין מסתיים בסטיה קלה מן הדרך ותו לא. אך הואיל ולא חשד במאומה המשיך בדרך שקבע לו מראש, ובעברו עם הכיתה ליד בית בני ערקוב, הנישא על גבעה רמה, נפתחה עליהם אש על ידי ערקוב הזקן, שני בניו הצעירים ומשרתו. הפעם לא הסתפק צ'יץ' בהשבת אש בלבד והחליט לכבוש את אחוזת ערקוב, אשר ממילא נחשדה בכך, שממנה יצאו רוצחי יהושע גלוברמן. הוא חילק, איפוא, את אנשיו לכוח-רתק בפיקודו ולכוח-הלם בפיקוד יהודה שוילי, ובתמרון מהיר ונועז כבש את הבית. תוך כדי הפעולה נהרגו שני בניו של אבו-ערקוב, אחמד ומוחמד, ואילו אביהם ושאר בני בית ערקוב ברחו על נפשם בנטשם את הבית.
אך בזאת לא נסתיימה פרשת הפטרול אותו יום. שכן משעזבו אנשיו את הבית הכבוש במטרה לחזור לבסיסם, והגיעו סמוך לרכסים שמדרום לכפר-אוריה, - בהיותם ממש ליד הבתים הדרומיים של הכפר, ניתכה עליהם מעל הרכסים אש עזה. מיד פקד צ'יץ' על פקודיו לתפוס מחסה בשטח שבו נעו, אך רמת-הקרקע אשר מעליה צלף עליהם האויב, חלשה על שטח המחסה שהיה נמוך ממנה. צ'יץ' פקד על אנשיו להתקדם במעלה הגבעה שבשיפולה "תפסה" אותם אש האויב, ועל-ידי כך לשפר את מצבם. בהתקדמות זו נפגע "זז" (זאב צוקרמן) בירכו. הוא נגרר על ידי חבריו לאורך ציר התקדמותם. רק עם דמדומי ערב, כאשר הצליחה הכיתה - בעזרת שאר אנשי המחלקה מהבסיס שחשו לעזרתה - להיחלץ מטוח אש האויב ולחזור אל הכפר, קיבל "זז" הפצוע טיפול רופא.
רופא הכפר התורני מטעם קופת חולים טיפל בזז במשך כל שעות הלילה, ומחשש למצבו ביקש למחרת היום להעבירו בדחיפות לבית-חולים. צ'יץ', שחשש להתחדשות מעשי האיבה, החליט להעביר את זז לבית-החולים, תוך אבטחה מכסימלית של הדרך העוברת מכפר-אוריה לחולדה. לצורך זה התקשר עם זומה, מפקד מחלקת פלמ"ח שישבה בחולדה, ותואם ביניהם להבטיח את הדרך על ידי הצבת מזקפים לאורכה, מחצה-על-מחצה; בקטע המזרחי אנשי צ'יץ' ובקטע המערבי אנשי זומה. כן סוכם לתת ליווי צמוד למכונית שתוביל את הפצוע. אולם, בגלל קשיי תיאום נשתהתה יציאת אנשי הפלמ"ח למזקפיהם והמכונית עם הפצוע יצאה לדרך כשהיא מאובטחת בליווי צמוד של כיתה ובכיתה נוספת מאנשיו של צ'יץ' שתפסו עמדות במזקפים אשר בקטעה המזרחי של הדרך. משהגיעה המכונית לקטע המערבי, שבו היו אנשי הפלמ"ח צריכים לתפוס עמדות - נעצרה כדי לאסוף את אנשי כיתת-המזקפים של צ'יץ' שהצטרפו אל נוסעיה שמחים וטובי-לב על שהדרך עברה בשלום.
ברם, מתח הכוננות ירד, נעלמה הזהירות והעונש לא איחר לבוא: סמוך לחרבת בית-פאר, כק"מ וחצי בלבד מצומת חולדה, הוצב למכונית מארב ערבי - אשר לפי ידיעות ש"י, שהתקבלו לאחר מכן, היו משתתפיו מעריקי הלגיון - שפתח עליה באש מטוח קצר. בו במקום נהרגו אברהם פומרנץ ונתן צייכנר ונפצעו עשרה אחרים, ביניהם טוביה המקלען. תוך מהומה שנפלה בין המותקפים בו ברגע, ניסה האויב לזנק ממארבו ולהשלים את מלאכת הרצה. אך דוד כוכבי, שלא איבד את קור רוחו, תפס מיד את מקום המקלען הפצוע ופתח על האויב באש-מקלע עזה וסיכל את מזימתו. אותו קור רוח גילה גם יגאל ברשד, בעל המכונית ונהגה, אשר לא איבד את השליטה על ההגה; הוא חילץ את המכונית על נוסעיה, פצועיה והרוגיה משדה-האש והדהירה לחולדה ומשם לרחובות.
מיד בהגיעם לרחובות דיוחו על המקרה למפקד הגדוד, יעקב פרולוב, שחזר אותו יום עיף ויגע מגן-יבנה. יעקב ניסה תחילה לנחמם בדברים רכים, אך לאחר מכן לא חסך מהם דברים קשים על שכיתת המזקפים לא חזרה מיד עם סיום תפקידה ועל שאלה, אשר נשארו שלמים בגופם, לא חזרו, לפחות מחולדה, לבסיסם. הוא פקד עליהם להתכונן לחזור מיד, ובעצמו אץ לרחובות לגייס להם חצי תריסר רובים שטוח הירי שלהם ארוך יותר מטוח הסטנים שבידיהם, כדי שיוכלו להשיב אש נגדית לאש הרובים והמקלעים שבידי האויב, אם יתקלו בו בחזרתם. הרובים הוטמנו מתחת לארגזי-מצרכים, שהועמסו על מכוניתו של יגאל ברשד וסודרו בצורה שיקל על אנשי המחלקה לשבת עליהם וגם להגיע לנשק במהירות בשעת הצורך - והמכונית יצאה לדרך.
לא בלב קל חזרו האנשים. נוסף לפורענות שאירעה להם ומרטה עצביהם, ציפו עתה לפורענות חדשה כאשר יחצו את הכפר הערבי עקיר, שבדרכם לחולדה. אך אשר אירע היה לא פורענות מידי ערביי הכפר, אלא דוקא התנכלות שוטרי רחובות הבריטיים.
וכך היה המעשה: עוד עם צאת המכונית מה"רמה" נחשדה בעיני שוטר תנועה בריטי רכוב על אופנוע. הלה מיהר להודיע לאנשי ניידת המשטרה ואלה חשו על משורייניהם לדלוק אחריה והשיגו אותה סמוך לצומת-עקיר. לאחר שעצרו אותה ערכו בה חיפוש וללא קושי גילו את הרובים. הרובים הוחרמו ויגאל וחבריו נצטוו להילוות אליהם אל משטרת רחובות לצרכי חקירה. ברם ברחובות נכונה לבריטים הפתעה. שכן משראו התושבים את משורייני הניידת טסים ביעף בעקבות אנשי החי"ש, נזעקו כולם אל הכביש הראשי, חסמו אותו והמתינו לשובם כדי לחלץ מידיהם את "שללם". מעשה זה של תושבי רחובות הנזעמים הטיל מורא על השוטרים הבריטים שנותרו בתחנת המשטרה עד כדי כך שהם הסתגרו בה ולא העזו לצאת לרחוב. רק קצינם יצא לנסות לשכך את זעם ההמון ולהרגיעו. כאשר הגיע אל מקום הריכוז של התושבים מצא בו כבר את שוטריו כשהם עומדים, עם העצורים ונשקם המוחרם, פנים אל פנים מול ההמון. להפתעת הכל ציוה הקצין הבריטי על אנשיו לשחרר את אנשי המחלקה ולהחזיר להם מיד את הנשק. לקול רעם תשואות ומחיאות כפים הוחזר הנשק, ויגאל וחבריו יצאו שוב בדרכם לחולדה, אליה הגיעו עם ערב ללא תקלות נוספות.
בהתאם להוראות המג"ד היו צריכים להמשיך בו בערב לכפר-אוריה. אך בשל החשכה, עייפות האנשים והחשש מפני התנכלות אויב נוספת נשארו ללון בחולדה ועם שחר יום המחרת יצאו לכפר-אוריה, הפעם בליווי של שני משוריינים.

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה