תעוזה ללא גבול
ביום שישי, 5 באוקטובר 1973, יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, קיבל מג"ד 196, סא"ל עמרם מצנע, שהיה מפקד קק"ש (קורס קציני שריון) , הוראה לרדת עם חניכי מגמות טנקי הפטון של קק"ש וקמ"ט (קורס מפקדי טנקים) לביר תמדה שבסיני. חיילי הפלוגות הוטסו לביר תמדה במטוס מסוג סטרטוקרוזר ולאחר הנחיתה הוסעו לימ"ח שהיה במקום.
סרן רמי מתן, יליד חיפה, היה מ"פ ז' בגדוד. במרץ האופייני לו, ארגן את חיילי הפלוגה שלו של 11 טנקים מסוג פטון אם-48 אי-3.
הפלוגה הייתה מורכבת מחניכי קמ"ט, שהיו טנקיסטים מעולים ופעלו באופן נמרץ להצטייד ולהכין את הטנקים למלחמה. מועד יום הכיפורים נכנס ורבים מהחיילים צמו, למרות המשך ההכנות, וזאת מתוך הנחה שמדובר בעוד כוננות שתסתיים בקרוב.
בשבת בבוקר, גדוד 196 בפיקודו של סא"ל מצנע, היה מוכן ללחימה.
החיילים היו עייפים והלכו לישון והמפקדים יצאו לסיור בשטח. תוך כדי סיור שהמפקדים היו סמוך לתעלת סואץ, נאמר למג"ד לחזור במהירות לגדוד, משם שבאותו יום בשעה 18:00 אמורה לפרוץ מלחמה.
בסביבות השעה 14:00, עסקה פלוגת הטנקים של סרן מתן בתיאום כוונות התותחים, כשלפתע מטוסים מצריים הגיחו מעל והטילו לעברם פצצות. הפלוגה התפרסה בשטח ולמרבה המזל אף אחד לא נפגע. היה ברור שהמלחמה החלה.
הגדוד של סא"ל מצנע הוכפף לחטיבה 14, עליה פיקד אל"ם אמנון רשף. המאמץ החטיבתי התרכז בהתחלה בניסיונות חבירה למעוזים שעל התעלה. בהמשך, ניהלה החטיבה קרבות עם כוחות מצרים שצלחו אל תוך סיני ונוצר מצב בו הקו התייצב מספר קילומטרים ממזרח לתעלה.
במשך שבוע ימים ניהלה פלוגה ז' קרבות בלימה קשים במסגרת בגדוד, ועקב ריבוי הנפגעים בין מפקדים ואנשי הצוות, השתנה הרכב הפלוגה לחלוטין. גם ברמה הגדודית והחטיבתית היו נפגעים רבים. גדוד 196 וגדוד 79 נשחקו מאוד. מג"ד 79 נהרג ב-9 באוקטובר והמח"ט סיכם עם סא"ל מצנע לאחד הגדודים ולשמש כמג"ד 79.
גדוד 79, עכשיו בפיקודו של סא"ל מצנע, היה ערוך עם הפלוגות על השטח השולט "חמדיה" הנמצא כ-12 קילומטרים מזרחית לתעלת סואץ. פלוגה ז' מנתה באותו יום שמונה טנקים בלבד ולכל מחלקה היו שני טנקים: מחלקה 1 , בפיקודו של יזהר דקל; מחלקה 2, בפיקודו של יפתח יעקב; מחלקה 3, בפיקודו של ירון פיק; בנוסף לכך, טנק למ"פ, סרן מתן, וטנק לסגנו, אהרון בונה.
לחימת הפלוגה
ב-14 באוקטובר עם שחר, פתחו המצרים בהרעשה ארטילרית כבדה ובהקפת שריון גדולה לרוחב כל החזית בסיני. פלוגה ז' של סרן מתן הייתה ערוכה במסגרת גדוד 79 במרכז השטח השולט "חמדיה".
עשרות טנקי טי-55 מצריים נעו משטח "מיסורי" היישר לכיוון הגדוד.
כשראשוני הטנקים הגיעו לטווח של 3,000-3,500 מטרים, הורה המג"ד למ"פים לעלות לעמדות ולפתוח באש. סרן מתן צפה במשקפת על השטח, זיהה את התקפת האויב והורה למפקדים לעלות לעמדות ולפתוח באש. טנקים מצריים נפגעו, אך כוחות האויב המשיכו להתקרב ונהיו טנקים שהגיעו עד לטווח של 100 מטרים מהפלוגה ורק אז הושמדו.
הטנקיסטים של סרן מתן הפליאו בפגיעותיהם, ובדו קרב שהתנהל השמידה הפלוגה, יחד עם הפלוגות האחרות, עשרות טנקי אויב.
קרב השריון של אותו היום הרים את מורל החיילים, גם בגלל ההצלחה בבלימת השריון המצרי וגם משום שאף חייל לא נפגע.
דבר על מנהיגותו של סרן רמי מתן אפשר ללמוד מאירוע אישי שפקד אותו באותו הקרב. תוך כדי ניהול אש הפלוגה, קיבתו של סרן מתן לחצה והוא לא יכול היה להתאפק יותר. הוא נע עם הטנק שלו לעמדה אחורית וירד ממנו לעשות את צרכיו. כיוון שרוב אנשי הפלוגה היו חדשים, עקב נפגעים רבים שהיו בימי הלחימה הראשונים, הוא חשש שמפקדי הטנקים לא ימהרו לעלות שוב לעמדות האש, אלא לאחר שיראו אותו, המ"פ, פועל כך. הוא לקח את הטלפון האחורי של הטנק שלו לעלות לעמדת אש. מפקדי הטנקים האחרים ראו את טנק המ"פ בעמדת אש ומיד עלו גם הן לעמדות וירו לעבר האויב.
בערב, בתום יום הלחימה, נעה הפלוגה במסגרת הגדוד מספר קילומטרים לאחור והתארגנה בלילה וביום שלמחרת להמשך המלחמה.
בקבוצת פקודות גדודית, הציג המג"ד את המשימה החדשה, שלפיה הגדוד, במסגרת החטיבה, ונוע בלילה לעבר התעלה, יכבוש את שטח "החווה הסינית" (כינוי למפעל השקיה שפיתחו המצרים לעיבוד שטחים) באזור "אמיר", כדי לאפשר לכוחות צה"ל לצלוח את תעלת סואץ באזור המעוז "מצמד". בנוסף, היה על גדוד 79 לנוע צפונה עד ציר "אושה", לפנות לכיוון תעלת סואץ, ובמידת האפשר, להשתלט על גשר מצרי שהוקם במקום.
המשימה הייתה אתגר בלתי רגיל עבור כל יחידה צבאית. "אני זוכר שהמח"ט נתן ללוחמים נאום חוצב להבות לפני היציאה לקרב," מספר רמי מתן, "היה ברור לי שמהקרב הזה רבים לא יחזרו חיים. האווירה הייתה קשה. אווירה של קרב מכריע. יחד עם זאת הייתה תחושה של רוממות רוח שסוף סוף יוצאים למהלך התקפי."
במשך היום נערכו נוהלי קרב ותכנונים. סרן מתן למד את המשימה ואת השטח על גבי מפה והורה לבדוק את הכלים ואת ציוד הלחימה ללילה. לא היו מצוידים באמצעי ראיית לילה. הטנקיסטים בדקו והשלימו את כל מה שיכול היה לעזור להם, כמו: זרקורי קסנון, תאורת לילה בטנקים, פנסים למפקדים, אקדחי זיקוקין ופצצות תאורה. "באותו ערב קרב, ההרגשה הייתה נוראית," מספר תותחן המ"פ, קובי לפיד, "הרגשנו ששולחים אותנו למשימת התאבדות. רמי השתדל להרגיע אותנו ולומר שהפחד הקיים הוא טבעי. אני זוכר שהוא אמר "הביצים של כולנו בגרביים, אך ברגע שנתחיל בהתקפה הכל יסתדר". הוא פשוט הקרין ביטחון רב על כולם". ב-15 באוקטובר, עם רדת החשכה, חטיבה 14 נעה מדרום לציר "עכביש" לכיוון המעוז "לקקן", הרחוק למעלה מ-20 קילומטרים מנקודת היציאה. פלוגת הטנקים של סרן מתן נעה במסגרת הגדוד בדממת אלחוט, כדי לא לגלות כוונות. התנועה הלילית עד "לקקן" עברה ללא בעיות מיוחדות, אך עם הרבה חששות לגבי העומד להתרחש. האבק היה רב ובתחילת התנועה על ציר "לקסיקון" צפונה, התנגשו שני טנקים של הפלוגה. מ"מ 1, יזהר דקל, שהטנק שלו נפגע מאחור ראה שהטנק איבד את ההיגוי שלו והוא ירד לבדוק מה קורה. הסתבר שההינע הסופי של הטנק נשבר. הטנקים המשיכו לדהור צפונה ויזהר נשאר תקוע במקום. גדוד הסיור שהוביל את הטור החטיבתי, פנה מערבה באזור ציר "נחלה", וגדוד 79 הוביל ראשון את החטיבה לכיוון צפון.
סא"ל מצנע החליט לנוע בתנועה מבצעית של שניים לפנים, כאשר פלוגה ז' של סרן מתן משמאל לכביש ופלוגה ח' מימין לו. פלוגה י' נעה מאחור והמג"ד נע על הכביש בין שתי הפלוגות הקדמיות. מיד עם מעבר צומת "טרטור" – "לקסיקון", נפתחה אש על הגדוד מכלי נשק שונים. בהתחלה האש הייתה הססנית, כנראה משום שלמצרים לא היה ברור איזה כוח זה, אך בכל דקה שעברה התחזקה האש עוד ועוד. סרן מתן הורה לפלוגה לפתוח באש מקלעים ותותחים על כל מטרה שמתגלית. המ"פ, סרן מתן, נע בראש הפלוגה והטנקים ירקו אש על כל עצם חשוד. חרף החוסר באמצעי ראיית לילה לא היה קשה לזהות מטרות. הלילה היה בהיר ושדה הקרב היה מוצף במטרות בוערות ככל שנמשך הקרב: סוללות ארטילקיה; משאיות; ג'יפים; כלי שריון; כלי נ"מ; מצבורי תחמושת ודלק – הכול בער. באזור "אמיר" הייתה ערוכה מפקדת דיביזיה 16 המצרית, ולכן מרבית המטרות לא היו טנקים. רק בתוך כדי הלחימה הפנו המצרים לכיוון הפלוגה והגדוד טנקי טי-55 והקרב נעשה חריף יותר.
סרן מתן, אימץ את עיניו וראה שלושה טנקים מצריים מצפון לו, במרחק של 100 מטרים ממנו. הוא נתן פקודת אש ותוך דקות בערו שני טנקים. הטנק השלישי המשיך לנוע לקראתו והושמד כשהיה בטווח 20 מטרים בלבד ממנו. הבהק התפוצצות הטנק סנוור את מתן והוא התקשה לראות במשך מספר שניות.
הלחימה הייתה בעיצומה, נותבים שרקו מכל הכיוונים והתפוצצויות החרישו אוזניים. השטח היה רווי באויב. סרן מתן המשיך להסתער עם הפלוגה כשהטנקים דורסים בשרשרותיהם חיילים מצרים, אוהלים וכלי רכב רכים, והמקלעים מרססים את השטח שלפניהם.
מ"פ ח' של גדוד 79 נהרג והפלוגה התפרקה. ארבעה טנקים שלה הצטרפו לפלוגה של סרן מתן והוא הורה למפקדי הטנקים לעבור לתדר הפלוגתי שלו והמשיך יחד איתם בהתקפה. תוך כדי ירי, חיילים מצרים טיפסו על טנק המ"פ. סרן מתן הגף אותם בידיו מהטנק והשליך לעברם רימונים.
במהלך הלחימה, כשהפלוגה הייתה מצפון לציר "שיק", טנק 2א נפגע ונפל למחפורת. הנגמ"ש הטכני התנגש בו ונתקע גם הוא בתוך המחפורת. בשני הכלים היו נפגעים ולא ניתן היה לחלץ את הכלים. סרן מתן הורה להם לאבטח את עצמם עד אשר יתפנה לעסוק בחילוצם.
מעט הטנקים שנשארו לפלוגה ולגדוד המשיכו לתקוף לכיוון צפון עד אשר הגיעו לציר "אושה". כוחות האויב שהיו העדיפות רבה, פתחו באש צפופה לעבר הגדוד, ממספר כיוונים. המג"ד הבין שאין טעם להישאר באותו מקום כשהוא בנחיתות, ולאחר שקיבל אישור, החל הגדוד בנסיגה לכיוון ציר "שיק". בתחילת קרב הנסיגה המג"ד שאל בקשר את סרן מתן על מיקומו. עוד האחרון מנסה לתאר היכן הוא, התנגשו שניהם זה בזה. אמרתי למג"ד בצחוק: "עכשיו אתה מזהה?" והוא ענה לי: "מזהה, מזהה", מספר רמי מתן. "אחרי מספר דקות ראיתי את טנק המג"ד משמיד טנק אויב ולאחר מכן הוא עצמו נפגע מפגז. מהפגיעה, נפצע סא"ל מצנע ברגלו ועף מהטנק והקמב"ץ שהיה לידו נהרג. המג"ד עלה כשהוא פצוע על הטנק הקרוב ביותר אליו והמשיך בתנועה." המהומה הייתה רבה, וקשה היה לזהות מי יורה על מי. בשלב זה נטל הסמג"ד, רס"ן נתן בן-ארי, את הפיקוד על הגדוד. חרף הסיטואציה הקשה בה קיבל את הפיקוד, הוא הפעיל את מה שנותר מהגדוד בקור רוח ובשליטה מלאה.
הטנקים של סרן מתן המשיכו להילחם ולהדליק מטרות ללא הרף. טנקים ונ"ט של האויב שהמתינו במארב משני צידי הציר, פתחו באש רצחנית לעבר הפלוגה. המ"פ, סרן מתן, שהיה הטנק הקדמי ביותר בגדוד ובחטיבה השיב אש חזקה לעברם.
סרן מתן הורה לכלים שנותרו להיצמד אליו והמשיך לפגוע במטרות ולהדליקן. עוד הוא מנהל את הקרב, שמע סרן מתן בקשר קריאה לעזרה של טנק 2א. "חשבתי שזה 2א שלי שנתקע במחפורת," מספר רמי מתן, "אמרתי לו: הבנתי אותך, אל תדאג נטפל בך, נחלץ אותך". לקח לי זמן קצר להבין שמדובר בנק בטנק 2א מפלוגה ח' שהמ"פ שלה נהרג. הסתבר שהמט"ק טעה בכיוון ונע לעבר תעלת סואץ. תוך כדי ניסיון לאתר היכן הוא, נדם הקשר. הסתבר שהיה זה "טנק הצוערים" שכל ארבעת אנשיו נהרגו. היה זה אירוע קשה עבורי." במהלך הנסיגה דרומה, נשאר סרן מתן עם שלושה טנקים בלבד. הוא החליט שזה הזמן לחלץ את אנשי הטנק והנגמ"ש התקועים במחפורת. הוא הורה לשני המ"מים שלו, ירון ויפתח להגיע לכלים התקועים ובחיפוי הדדי לחלץ את החיילים מהשטח, כשהוא עצמו נשאר לחפות לכיוון צפון. יפתח התקרב לכלים והחיילים החלו להעמיס את הפצועים וההרוגים על הטנק. תוך כדי כך, נורה פגז לעבר הטנק, התותחן נהרג ויפתח נפצע קשה. "מיד לאחר שנפצעתי גלגלתי עצמי מהטנק לאדמה", מספר יפתח, "אני והחובש נשארנו בשטח. החובש לא נפצע. אמרתי לו להזעיק מהר עזרה כי אחרת לא נצא מפה. מסביב הייתה אש תופת ולא היה ברור מי יורה על מי.
החובש הלך וכעבור זמן קצר חזר מבוהל. הסתבר שהוא עלה על טנק מצרי והתחילו לירות לעברו. רק במזל הצליח לחמוק משם בחסות החשכה. הזמן עבר ואיבדתי דם רב".
ירון, שראה את הטנק המצרי שירה על יפתח, כונן לעברו את התותח והשמידו אותו. עכשיו ניסה ירון לחלץ את החיילים בעצמו.
הוא התקרב אל הכלים התקועים והחיילים העמיסו את הנפגעים על הטנק שלו, אך גם בניסיון זה היה ביש מזל והטנק חטף פגז ונפגע.
"נפגעתי מטנק מצרי נוסף שעמד כ-50 מטרים ממני", מספר מ"מ 3, ירון פיק, "פתאום ראיתי את הטנק המצרי, אך הייתה לי תקלה בצידוד ההידראולי. עד אשר צודדתי את התותח באופן מכני, הספיק הטנק המצרי לירות בי ראשון. הטנק שלי נפגע. הטען-קשר והנהג שלי נהרגו ואני והתותחן נשרפנו. נתנו לי מורפיום ובבוקר פינו אותי מהשטח." המ"פ, סרן מתן, ראה את הטנק המצרי שירה בירון, הוא כונן לעברו את התותח ובפגז ראשון השמידו. בשלב זה נשאר סרן מתן לבד ולכן החליט לפנות בעצמו את הנפגעים. הוא הגיע לאזור המחפורת והתמונה שראה הייתה נוראית: שלושה טנקים ונגמ"ש פגועים ולצידם חיילים פצועים והרוגים נאנקים מכאבים. הוא הורה לחיילים שלא נפצעו להעמיס את הפצועים על הטנק שלו. תוך כדי העמסת הנפגעים, נורו לעברו שני פגזי טנק מצרי, אך למזלו החטיאו. סרן מתן החליט לפנות, קודם כל, את אלה שכבר נמצאים על הטנק שלו והוא הורה לנהג לנוע. "החיילים שנותרו חששו שלא אחזור והם צעקו לעברי לא להפקיר אותם", מספר רמי מתן, "הבטחתי להם שאחזור שנית לחלץ אותם".
סרן מתן נע עם הנפגעים דרומה. הוא ראה עוד טנקיסטים שהתרוצצו בשטח לאחר שהטנקים שלהם נפגעו, הוא עצר לרגע ואסף גם אותם. "לקחנו בשלב זה 30 איש על הטנק," מספר תותחן המ"פ, קובי לפיד, "שישה פצועים היו בתוך הצריח, שלושה שכבו מתחת לסדן התותח ושלושה עמדו צפופים ליד משה מזרחי הטען. אי אפשר היה לירות בתותח. העברנו למ"פ שהיה בצריח כדורים ורימונים ללא הפסקה. הוא ירה במקלע המפקד וזיגזג עם הטנק כדי להשקות את הפגיעה בנו."
לאחר שהוריד את האנשים בתחנת איסוף הנפגעים של הגדוד, חזר סרן מתן לעמדות הקדמיות של הגדוד. המצב החמיר ולגדוד נותרו טנקים ספורים בלבד ולכן המג"ד הורה לסרן מתן להישאר בעמדות בלימה. מתן לא היה מוכן להשאיר את אנשיו בתוך שטח האויב, הוא ביקש מהמג"ד שייתן לו עוד מספר דקות כדי לחלץ אותם ודהר לבד לתוך התופת כשהוא מנסה לאתר נפגעים נוספים.
הוא הגיע לאזור הכלים התקועים, אך לתדהמתו לא מצא שם אף חייל. הסתבר שטנק מצרי עבר במקום וירה לעבר הכלים התקועים והחיילים מיהרו לתפוס מחסה מעבר לדיונה שכנה.
"בשלב מסוים נעצר לידי טנק", מספר יפתח יעקב, "מישהו צעק לעברי "אתה יהודי"? אני זוכר שעניתי לו "כן, אני יהודי, קשה להיות יהוד". הסתבר שזה המ"פ. הוא תפס אותי בחלק העליון והעלה אותי אל הטנק. רמי הציל אותי ואת החובש."
סרן מתן עשה דרכו שוב לתאג"ד. בדרך ירה עליו טנק מצרי מטווח קרוב. הוא כונן את התותח לעברו ופגע בו. תותחן המ"פ , קובי לפיד מספר: "על הטנק שלנו ובתוך הצריח שכבו פצועים. המחזה היה נוראי. בתוך כל המהומה הזו, המ"פ צודד את התותח וצעק לי לירות. יריתי על הטנק מצרי מטווח אפס והייתה התפוצצות אדירה. הטען-קשר, משה מזרחי, תפס את תרמילי הפגזים בידיו וקיבל כוויות, משום שלא רצה שהתרמילים ייפלטו לעבר הפצועים שהיו בתוך הצריח."
לאחר הורדת הנפגעים, ראה סרן מתן את מרק שטרנהיים, הקש"א (קצין הקישור הארטילרי) של הגדוד, וביקש ממנו שיצטרף אליו עם הנגמ"ש שלו לפינוי נפגעים נוספים. מרק, הסכים ללא היסוס.
"הנחישות של רמי והאופן בו הוא הציג לי את העניין לא השאירו בי ספק." מספר מרק, "מבלי לשאול אפילו את המג"ד נסעתי אחרי רמי. לא ידעתי בכלל איפה אנחנו. רמי היה שד בשטח. בנתונים של לילה ואש שנורתה מכל הכיוונים, רמי גילה שליטה, התמצאות ואומץ לב בלתי רגילים." שניהם דהרו לתוך שטח האויב לחלץ נפגעים נוספים. סרן מתן הצליח להגיע למ"מ 3, ירון פיק, הוא חילץ אותו ועוד איש צוות שהיה איתו. לאחר מכן הוא איתר אנשים נוספים של הגדוד ויחד עם הקש"א הם העמיסו אותם על הטנק והנגמ"ש וחילצו אותם לאחור.
לאחר שסיים את מלאכת חילוץ החיילים, חזר סרן מתן עם הטנק שלו לציר "שיק", ועם קומץ טנקים שנשארו מהגדוד המשיך להגן כלפי צפון. המצב היה קשה מנשוא. סרן מתן נשאר יחידי בפלוגה, ובנוסף לכך הוא לא ידע מה עלה בגורלו של סגנו, אהרון בונה. "חטפתי פגיעה ולא היה לי קשר חוץ," מספר אהרון בונה, "היה מצב שעמדתי בין שני טנקים שלנו ושניהם חטפו פגיעות והתפוצצו בבת אחת. הייתי מבולבל וחשבתי שזה סוף הדרך. הייתה לי תחושה נוראה של חוסר אונים".
מרשת הקשר למד סרן מתן כי נוצרה בעיה מאחור, משום שהמצרים ניתקו את הכוחות מדרום והשתלטו על צומת "טרוטור" – "לקסיקון". לא עבר זמן רב ומח"ט 14 הפעיל כוח שהיה איתו והצליח לפתוח את ה"פקק" המצרי.
עם עלות השחר, היה ערפל כבד ויחד עם העשן שהיתמר בשדה הקרה לא ניתן היה לראות דבר גם ממרחקים קצרים. המצרים פתחו בהתקפת נגדי מבלי שראו דבר. רעש הטנקים שלהם נשמע היטב והם ירו אש לא מכוונת לכיוון הגדוד. הטנקיסטים כיוונו את תותחי הטנקים לעבר גופי השריון שבצבצו מבעד לערפל והדליקו טנקים מצריים שהגיעו עד סמוך אליהם. ההתקפה המצרית נבלמה. ריח חריף של גומי וגופות שרופות היה תלוי באוויר. גדוד 79, או מה שנשאר ממנו, קיבל הוראה לסגת לאזור המעוז "לקקן" ויחידה אחרת החליפה אותו באבטחה כלפי צפון.
"התברכתי בצוות טנק מעולה שכולו היה חדש בשבילי", מספר רמי מתן, "התחלתי את המלחמה עם צוות של חניכי קמ"ט, ולאחר שהטנק שלי נפגע בקרבות הבלימה החלפתי טנק והצוות החדש היה מורכב מחניכי קק"ש: התותחן קובי לפיד, הטען-קשר משה מזרחי והנהג ישעיהו ושדי היו מקצוענים אמיתיים וזה עזר לי מאוד בלחימה." כשהחל הערפל להתפוגג נגלה שדה הקרב בכל כיעורו. היה זה הגיהינום עצמו. שדה קטל נוראי של עשרות כלי שריון מנופצים ובוערים, כלים מרוסקים של צה"ל ושל המצרים היו שלובים זה בתוך זה. סרן מתן חזר יחד עם מה שנותר מהגדוד לאזור "לקקן" כשהוא חבול ותשוש מאירוע הלילה שעבר.
במהלך אותו היום, ב-16 באוקטובר, הגדוד קיבל טנקים חדשים ותגבורת כוח-אדם והתארגן מחדש. מ"פ ז', סרן רמי מתן, ארגן את הפלוגה מחדש על חמישה טנקים והיה מוכן שוב להמשך הלחימה. ב-19 באוקטובר הגדוד צלח את תעלת סואץ ופלוגה ז' עברה ת"פ גדוד חי"ר, איתו היא לחמה עד סוף המלחמה.
סיכום
פלוגות הטנקים של סרן רמי מתן לחמה בקרבות, מהקשים ביותר שהתחוללו במלחמת יום הכיפורים. הקרב הקשה ביותר נערך בליל 15 – 16 באוקטובר, בו פעלה הפלוגה במצב של כאוס טוטלי ושילמה מחיר כבד בנפגעים. לא היה זה קרב תמרון אלגנטי. היה זה קרב אש איום ונורא, בטווחים קצרים, שהתנהל כאמור בלילה. הפלוגה סיימה את המלחמה עם 17 הרוגים ולמעלה מ-30 פצועים.
הפלוגה לחמה בתוך גדוד שפעל במסגרת חטיבה, במציאות קרבית שעלתה על כל דמיון. שרר ביטחון עצמי שהכול יתנהל בקלות יחסית, ואף נאמר למג"ד 79, לבחון אפשרות, בתום הדיפת המצרים צפונה, לצלוח את תעלת סואץ על גשר מצרי שנבנה בהמשך לציר "אושה". נתן בן – ארי, ששימש מג"ד בליל "החווה הסינית" אומר: "נכנסנו לקרב הלילה, לאחר נוהל קרב מסודר בכל הרמות. הבעיה הייתה שלא ידענו מאומה מבחינה מודיעינית. אף אחד לא תיאר לעצמו התנגשות עם מסה כה גדולה של אויב. אני משער כי אם היו יודעים זאת היו פועלים אחרת".
על פלוגה ז' של סרן מתן לא ניתן לדבר במונחים של היכרות מוקדמת ולכידות יחידתית, כגורמים שהשפיעו על מהלך הלחימה, מאחר שלא היה דבר כזה כלל. אנשי הצוות התחלפו מספר פעמים בגלל פגיעות ושיבושים שנוצרו בקרב, ומי שקבע את הטון, היה המ"פ עצמו. למרות שהמ"פ, סרן מתן, לא פיקד על הפלוגה בהרכב מלא, הוא שימש לקומץ הטנקיסטים שלחמו לצידו דוגמא אישית ומופת הן באומץ ליבו והן במיומנות הלחימה שלו.
סגנו של סרן מתן, אהרון בונה, מספר: "בשבילי רמי מתן הוא גיבור אמיתי. לדעתי, הוא אישית נשא ביותר מחמישים אחוזים של המאמץ הפלוגתי. היו מצבים בלילה של כאוס טוטלי. אני מודה שלא ידעתי איפה אני נמצא בכלל והייתי חסר אונים. רמי תמיד היה בשליטה מלאה, ידע מה קורה וגילה אומץ לב בלתי רגיל. הוא נכנס ביוזמתו לשטח אויב ותוך חילופי אש מטווחים קצרים חילץ משם נפגעים. אפשר לומר בפשטות שחיילים ניצלו בזכותו ורבים חבים לו את חייהם".
מ"מ 1, יפתח יעקב, מספר: "רמי גילה במלחמה הזו גבורה עילאית. הוא הציל אותי ועוד רבים אחרים במצב שהיה כבר חסר תקווה. רמי שב לתוך שטח, שהיה רווי באויב, ובסיכון עצמי רב חילץ אותנו. אומץ הלב של רמי התגלה לי עוד קודם לכן, במשך כל הימים שלחמתי איתו. התחלתי את המלחמה בפלוגה אחרת ואחרי היום הראשון עברתי ת"פ רמי. לא הכרתי אותו קודם לכן, אבל מיד התרשמתי ממנהיגותו ושמחתי שאני בפלוגה שלו. הוא תמיד עלה ראשון לעמדות אש ותמיד היה ראשון להסתער. הוא קרא היטב את השטח, ידע איפה הוא נמצא ולאן הוא מוביל. הוא לא נכנס ללחץ גם ברגעים הקשים ביותר. הגבורה שלו באה לביטוי גם בהסתערות נוכח האויב וגם בחילוץ אנשים מתוך שטח אויב. נתתי בו אמון מלא וסמכתי עליו במאה אחוזים. לשמחתי, התברר, כי אכן היה כיסוי לאמון שרכשתי לרמי, בעובדה שאני ורבים אחרים ניצלנו בזכותו". (יפתח יעקב קיבל את עיטור המופת, על כך שדאג בליל "החווה הסינית" לחלץ תחילה את אנשי הצוות כשהוא עצמו נשאר בשטח אויב).
מ"מ 2, יזהר דקל, מספר: "לא הכרתי את רמי לפני המלחמה. עברתי ת"פ שלו אחרי יום הלחימה הראשון. מהר מאוד גיליתי מ"פ קר רוח ואמיץ באופן בלתי רגיל, כזה היודע איפה הוא נמצא ומה הוא מצפה מעצמו ומהפלוגה. בסך הכול הוא היה צעיר, שנתיים מבוגר ממני. הוא תפקד לאורך כל המלחמה בצורה מעולה. אני מודה שחטפתי מכה רצינית כשחברים לידי נהגו והיה לי קשה מאוד. רמי תפקד למופת במצבים קשים, בעייפות ובלחצים נוראיים. באותו לילה נורא חשבנו שהסוף שלנו מגיע, אחרי שכל כך הרבה חברים נפלו. רמי תפש יוזמה ועמד על כך שצריך לחלץ אנשים שנשארו בתוך שטח האויב. אני זוכר כשהוא אמר למג"ד: "תן לי שתי דקות בשקט, כי אני עסוק בחילוץ נפגעים". רמי תפקד בגבורה עילאית ועל אנושית, במובן החיובי של העניין. אני זוכר שנפגשנו בבוקר לאחר הלילה הנוראי ורמי אמר לי: "לשונאים שלי לא הייתי מאחל את מה שעברתי". זה ביטא בשבילי את המאמץ האדיר, שהוא עשה למען מטרה מוסרית עליונה, וכל זה מתוך יוזמה אישית שלו ולא בתוקף פקודה שקיבל. כל פעם הוא הפתיע אותי מחדש ותהיתי מהיכן תעצומות הנפש שהיו לו בהתנהגותו באישית, בלחימה, בתמיכה האישית שלו באנשים ובשליטתו בפלוגה במשך כל המלחמה. גם היום, אחרי 30 שנה, כשאני מספר זאת, זה נראה לי לא יאומן".
תותחן בטנק המ"פ, קובי לפיד (קובי היה צוער בקק"ש, ניהל רישומים תוך כדי המלחמה, ובמילואים התקדם והיה למג"ד), מספר: "רמי היה גיבור יוצא מהכלל. שירתתי שנים לא מעטות בצבא ונתקלתי בלוחמים שהיו במצבים קשים בלחימה. מעולם לא ראיתי ולא שמעתי על מישהו שהתקרב באומץ ליבו ובמעשיו למה שעשה רמי מתן. אין ספק שהוא פחד, אולי יותר מכולנו, כי הוא היה חשוף לאירועים. כמפקד, הוא ידע לכבוש את פחדיו ולהוביל את הפלוגה והגדוד בביטחון. במשך שנים אני חש בתחושה, שלפחות מתוך הערכה למה שהוא עשה, נעשה לו עוול לא רגיל. ייתכן שלא ייחסתי חשיבות לעיטורים, אבל שחולפות השנים ואתה מתבגר, אתה רואה דברים בפרספקטיבה נכונה. מדובר במ"פ טנקים שגילה אומץ לב ותושייה בלתי רגילים. כל פעם מחדש נדהמתי מהנחישות של רמי לשוב ולהיכנס לתוך התופת כדי לחלץ אנשים. הוא נתן דוגמא אישית בעיקר ברגעים הקשים. היו מצבים שהיינו בטוחים שזה הסוף שלנו, פשוט משום שהייתה אש מכל הכיוונים ולא היה ברור כיצד אפשר לצאת משם. אני זוכר סיטואציה שבה נכנסנו לשטח לחלץ אנשים. השטח היה צפוף בטנקי אויב. רמי נכנס עם הטנק למחפורת שהייתה במקום, כדי שלא נהיה חשופים מדיי והתחלנו להשמיד מטרות מצריות בטווחי אפס. לאחר שהשטח בער כולו ראינו חיילים נוספים שלנו ורמי נסע לחלץ אותם. הייתי צמוד לרמי ואני יודע שהייתה לו אפשרות להישאר בעמדות כפי שדרש ממנו המג"ד. רמי התעקש והיה נחוש להיכנס לתוך התופת כדי להציל עוד ועוד אנשים".
גיבור מלחמה
לאחר שסיימתי לחקור את הקרב של סרן רמי מתן, צלצלתי לביתו של אלוף (מיל') אמנון רשף, מי שהיה מח"ט 14 במלחמת יום הכיפורים, ואמרתי לו שהתגלה לי גיבור מלחמה הראוי לעיטור מצה"ל על מעשי גבורתו. האלוף השיב לי כי עדיין לא מאוחר והוא יבדוק את הנושא. מאחר שלא רציתי שהעניין יישכח, החלטתי לתת ביטוי לסיפור הגבורה של רמי מתן ולהסביר לקורא כיצד הגעתי למסקנה זו.
את שמו של רמי מתן קיבלתי מאלוף אמנון רשף. במהלך תחקיר הלחימה של פלוגתו נחשף בפניי גיבור מלחמה של ממש. הסיבה שראיתי בו גיבור, היא העובדה שהוא לא היה גיבור בעל כורחו, שנקלע לסיטואציה חד-פעמית של גבורה.
סרן מתן גילה תושייה ואומץ לב נדירים למען מטרה חשובה.
הוא חש מחויבות להצלת חיי אדם משטח אויב, והוא פעל להצלתם פעם אחר פעם תוך סיכון עצמי רב לחייו. חיילים ומפקדים העידו כי במשך כל המלחמה הוא הפגין דוגמא אישית והסתער על האויב בראש הפלוגה. שיא האומץ התגלה בליל 15 – 16 באוקטובר 1973, כאשר הפלוגה והגדוד נפגעו קשה ב"חווה הסינית" ורבים מהם נלכדו בשדה קרב שהיה רווי באויב.
התופת של אותו לילה הייתה נוראית וכל אחד נלחם להצלת נפשו. איש לא היה בא בטענות למ"פ ז', סרן מתן, אלמלא פעל כפי שפעל. יתרה מזו, המג"ד הורה לסרן מתן להישאר בעמדות בלימה. כלומר, היה לו גיבוי מוסרי ומעשי לפעול אחרת, אך הוא בחר לחלץ נפגעים מתוך השטח. סרן רמי מתן נכנס מספר פעמים לתוך שטח האויב ותחת אש צפופה ובקרבת מגע צמודים, הוא השמיד טנקי אויב והצליח לחלץ בזה אחר זה עשרות חיילים.
ככל שהעמקתי חקור ושמעתי עדויות של חיילים ומפקדים, כן השתכנעתי יותר ויותר כי מדובר בגיבור מלחמה. המעניין הוא שסרן מתן פיקד על פלוגה לא אורגנית, פלוגה שהייתה משובצת בחיילים מיחידות שונות והייתה חסרה את הלכידות, שכל כך נחוצה במלחמה. אפילו שלושת המ"מים שלו התחלפו תוך כדי המלחמה, משום שהמ"מים האורגניים נפגעו. ייתכן שהמצב, בו סרן מתן לא היה שייך אורגנית לחטיבה 14 ולא לקק"ש, הוא ההסבר לכך שסיפור גבורתו נפל "בין הכיסאות" כשדנו בהענקת עיטורים בסוף המלחמה. מכל מקום, אלוף (מיל') עמרם מצנע, שהיה מג"ד 79 ונפצע בליל 15 – 16 באוקטובר, וכן אל"ם נתן בן-ארי, שכיהן כסגנו וקיבל את הפיקוד על הגדוד, מעידים כי רמי מתן תפקד כמ"פ במלחמה בהצלחה יתרה, תוך גילוי אומץ לב וגבורה עילאית הראויים לשמש מופת.
בכל המלחמות והפעילויות המבצעיות של צה"ל היו מעשי גבורה של חיילים ומפקדים וצה"ל ידע להעריך מעשי גבורה, תעוזה ומופת, ולהעניק עיטורים וציונים לשבח. עיטורי הגבורה, שהוא העיטור הגבוה מבין העיטורים, ניתן ללוחמים שגילו גבורה עילאית בלחימה מול אויב, או כאלה שחירפו נפשם כדי להציל נפגעים תחת אש אויב. סרן רמי מתן, שהיה מ"פ טנקים במלחמת יום הכיפורים עומד, ללא ספק, בקריטריונים ההופכים אותו לגיבור מלחמה. כולי תקווה שחשיפת הקרב הפלוגתי של סרן מתן, תביא להכרה שלה ראוי אחד מגיבורי ישראל.