בתיה חיה מקלף ז"ל

קורות חיים

בתיה-חיה מקלף, בת ר' יחיאל צ'מרינסקי, נולדה בירושלים בשנת תרל"ז (1877). בתיה-חיה, ילידת הארץ, נתחנכה גם היא בבית מסורתי-דתי והושפעה מאוד מאביה, ר' יחיאל צ'מרינסקי, ממנהיגי ירושלים ופרנסיה "מחוץ לחומות", אשר דגל בחיים יצרניים ומיאן להשתלב ביהדות ה"חלוקה" (ממייסדי השכונה "מחנה יהודה", ממקימי לשכת "בני ברית" בירושלים ועוד). כבר בגיל צעיר, בהיותה בת 11, סייעה בידי אביה בשעות הפנאי בחברת "לינה" שיסד - ארגון וולונטרי לעזרה רפואית וסיעודית לשכונות החדשות מחוץ להומות.

אביה, אמן בזכות עצמו, הקים סדנה לגילופי עץ זית, שזכתה להכרה גם בחו"ל (מכתב תודה מהקיסר פרנץ יוזף), קירב את בתיה-חיה לעבודתו, ומכאן פתיחותה ואהבתה לאמנות.

נישאה לאריה ליב מקלף בשנת תרנ"ו (1896) בירושלים. לאחר נישואיהם יצאה משפחת מקלף לדרכה העצמאית. לבקשת נציגי הברון הצטרפו לקבוצת החקלאים שנבחרה להקמת המושבה בפאתי הצפון - מטולה. הם עלו על הקרקע ב- 1896, וחייהם במטולה לא היו קלים: ביום עבודה מפרכת, ובלילות הגנת המושבה ובלימת התקפותיהם של האריסים הדרוזים, שישבו שם לפני רכישת הקרקע. אריה-ליב האמין שיש לנסות ולבנות יחסי כבוד הדדיים, ולכן יזם והשתתף בתחרויות סוסים והטלת כידונים עמם, ומפעם לפעם יצא כמנצח. במטולה נולדו שניים מתוך שמונת ילדיהם - ליש וברק (שמותיהם בהשראת הלוחם להחייאת השפה העברית ותרבותה ומנהל בית-הספר העברי בראש-פינה - ר' י. אפשטיין).

בתחילת 1901 נאלצו לעזוב את המושבה באישון-לילה לאחר קרב עקוב מדם עם שכניהם הדרוזים, שבו נהרג אהד התוקפים. החשש מגאולת-דם הכתיב את עזיבתם המידית. ממטולה עברה המשפחה לפתח-תקווה כתחנת מעבר.

ב- 1904, לאחר שבנו את ביתם במוצא, השתקעה שם המשפחה והקימה משק חקלאי גדול ומעורב. מטעיהם - זנים חדשים ומיוחדים - ייחדו את משקם. למרות החורבן וההרס במאורעות 1929 נותר עד עצם היום הזה שריד בודד - הדקל הוושינגטוני היחיד בארץ, המתנוסס לגובה כ- 20 מטר. במוצא הגיעו אל הנחלה. ביתם היה גדול ורחב-ידיים, וב- 25 השנים שחיו בו גדל המשק ושגשג.

שמונת הילדים קיבלו חינוך קפדני, שמחד הכינם כיהודים בעלי מסורת והכרה ועובדי אדמה מסורים, ומאידך הרחיב אופקיהם בהשכלה רחבה ומגוונת ועודדם להמשיך בלימודיהם. מאפייני הבית היו ייחודיים מאוד לתקופה: ספרייה מכובדת של ספרות עברית, מדעית וכללית, שאפילו האנציקלופדיה בריטניקה נכללה בה, וספריית תקליטים ופטיפון (יחיד במושבה) שימשו את כולם. במהרה הפך הבית למרכז חברתי לבני הנעורים במושבה וכלל פעיליות של שירה בציבור, ריקודים ו... טיולים ברחבי הארץ , בשנת תרפ"ט (1929) התגוררו בבית כל בני המשפחה - פרט לשני הבנים הבוגרים: ליש ומשפחתו (ירושלים) וברק הרווק (ביקור באוסטרליה).

ביום שישי י"ז באב תרפ"ט (23.8.1929) פרצו המאורעות בירושלים ובחברון. השייח של קולוניה (קלנדיה), הכפר הערבי הסמוך למוצא, הגיע לבית מקלף ונשבע "באללה ובקוראן", שלתושבי מוצא לא יארע כל רע... בשעות אחר-הצהריים גבר המתח במושבה הקטנה. הבן משה-אברהם, פקיד בכיר במשרד הדואר, עלה לירושלים וביקש מהמשטרה הגנה, וזו הובטחה. ואכן, בשעות הערב הופיע משוריין וסייר בין המושבה לבית-ההבראה "ארזה" ; אולם בשעה 8 בבוקר נעלם פתאום. זמן-מה לאחר מכן נפתחה ההתקפה ההמונית (י"ח באב תרפ"ט, 24.8.1929).

נחילי אדם תקפו ראשית את בית מקלף. הבן חיים לחם בהם בחירוף-נפש. כאשר נסוג גל ההתקפה הראשון, נשארו שבעה קורבנות טבח, אונס ושרפה: חמישה מהם בני משפחת מקלף, ושניים אורחים. חיים הציל את השרידים - חנה, מרדכי (לימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל) ועצמו מבית מקלף, ואת שרה צ'פניק (נערה בת 14 שהתארחה בבית, לימים אשתו של הסופר בנימין טנא) ועוד שתי אורחות, שהצליחו לנוס לבית השכן (י. שטיינברג). שניים מן התוקפים נהרגו.

בתיה-חיה נפצעה אנושות ע"י הפורעים הערבים, ולמחרת נפטרה. בפרעות נרצחו גם בעלה ושלושה מילדיה.

בת 52 בנפלה. הובאה למנוחות בבית העלמין בהר הזיתים, ירושלים.