אלבום תמונות
באנו הנה הים, כל בית צרעה, בני משפחתך וחבריך, ללוותך בדרכך האחרונה.
בליל ה' באייר, ערב יום העצמאות, במעבר מיום הזכרון לחללי צה"ל אל צהלת החג של עצמאותנו, נפגעת בתאונה, בדרכך חזרה יחד עם חבריך ליחידה, מפעולה מבצעית מעבר לקווי האויב. עינך נעצמו והכרתך אבדה. חגגנו את יום העצמאות בשמחה עצורה, מהולה בחרדה, ביודענו כי אתה נאבק על חייך, ובחשש נורא מה יילד יום.
ביום ד' האחרון, עם התכנסותנו לחגוג את חג הבר-מצווה של בני הקבוץ, מעטים מאיתנו ידעו כבר כי מצבך הוחמר מאוד. אך אתה, כאילו בהכרה, כדרכך, משכת עד אור-הבוקר שלמחרת, על מנת שלא לבטל את שמחת החג של חבריך הצעירים.
בבוקר, באשמורת אחרונה, הסתלקת מאיתנו.
זה מטריף את הדעת לעמוד כאן ולהספיד אותך. זה משגע שצריך להפרד ממך כאן, ולטמון אותך כאן באביב חייך.
זה נורא להעלות על הדעת שלא נראה יותר את פניך הטובים והמאירים, את ראשך עטור התלתלים, את עיניך הבהירות ואת החיוך המבויש והטוב.
גדלת להוריך, אך צמחת לעיני כולנו. כהורים בקבוצת הילדים בה גדלת ראינו אותך מינקות, דרך הפעוטון, הגן, בית-הספר, התיכון ושרותך בחטיבת הנוער בנוער העובד והלומד.
אפניינו אותך תכונות מצויינות, אמיתיות. היית חרוץ ומתמיד, צנוע, רחוק מברק ומ'שוויץ', ומעל לכל טוב-לב, וחבר נאמן.
כך ראינו אותך מילדות ועד בגרות.
והנה - יום אחד - לצבא, ליחידה נבחרת. פתאום רואים אותך בהפסקות אתה נאבק עם הקושי, בנחרצות רבה, לכבוש את מקומך ביחידה נבחרת, למרות הקשיים האדירים, בגוף ובנפש.
פתאום הגוף הנערי הופך מיקשת שרירים וכוח. פלומת שער הלחיים הופכת זקן זיפי, המבט הנערי לארשת איש צעיר, לוחם ומתמודד. והשתיקות - ארוכות יותר; לא מספרים הכל.
אבל החברות, הנאמנות, כמו מתחזקות, תכונות היסוד הטובות כמו מתיצבות ומיושמות בחיי היום-יום. בטוח אני כי חבריך ליחידה גילו אותן בך: את החברות, האחריות, הנאמנות והצניעות.
ועתה אנו נצבים פה סביבך - אובדי עצות וכואבים מאוד.
נעמי, מיישיק ועופר!
אין ניחומים לאבדה נוראה כזאת, אובדן בן בכור. השכול נורא והבדידות איומה, גם אם נצא מגדרנו ונרצה להשתתף אתכם.
ואנחנו אתכם. הגורל מתעתע. לו מדד הגורל מכותיו במאזני צדק - ודאי היה צריך לפסוח עליכם. אילן המשפחה שלכם ידע מכות גורל מרות.
מוסה