טוראי דניאל ויין ז"ל

אלבום תמונות

כשאני חושבת על דני, ראשית הכל אני מחייכת, אחר כך באות הדמעות. אך החיוך הוא מה שנשאר. בעצם, כל מה שאני זוכרת מדני הן הארות של חמימות, בהירות וצחוק. וזהו מה שישאר בחלוף הכאב. אם מוכרחים למות, הרי טוב כך להזכר.
כאחת ממורותיו של דני, הופתעתי, לעיתים קרובות, מן היסודות המנוגדים באישיותו. הקרנת היציבות ושתוף הפעולה שהבליטה את כשרונות הבצוע המצטיינים שלו מחד, ומאידך – ענוותו הקיצונית, הרגישות והביישנות.
בקטנותו בלט בעיקר הצד הראשון. מי מאתנו, שהיה שם, יוכל לשכוח את דני מתרוצץ בעלז על פני הבמה ב"זרעים של מסטיק", כשהוא שר בעצמה ומציג בהתלהבות? עדיין אני ושמעת, ממרחק השנים, את קולו החזק והצעיר מהדהד.
מאוחר יותר, בגיל ההתבגרות, הפך דני לאשיות פרטית יותר. בעצם הוא רק רצה לשבת בצד ולעודד אחרים לעלות לבמה, אל מול האורות. אך בביה"ס אלון תמיד היה זה דני שנבחר לקרוא קטעים נבחרים בטקסטים השונים, או לשיר במקהלה הקטנה, שהיתה להכרח בכל אירוע חגיגי של ביה"ס. בהיותו "בחור טוב" כמעט תמיד, נכנע וקיבל על עצמו לעשות מה שנתבקש, אפילו כשדרישותינו היו מוגזמות.
לא אשכח, איך השתדל דני למנוע מאגף הבנים של המקהלה מלהתפרק, למרות השגעונות של המיתרים בגיל 14, הנוטים לתעלולים מוזרים ומפתיעים כמו קפיצה מאוקטבה לאוקטבה וחזרה!
נראה לי שהיתה לו, לדני, הערכה די מדוייקת לגבי יכולתו האישית ואף על פי כן היה לעיתים נמנע מלהיקלע לנסיבות בהן היה יכול להצטיין, פשוט כך שחבריו לא יתגמדו בצילו.
כשאני חוזרת וקוראת את שני הקטעים האחרונים, אני מרגישה כאילו רמתזתי לכך שדני איבד את חוש ההומור שלו בשלב זה של חייו.
כלל וכלל לא. ההיפך הוא הנכון. האוירה סביבו היתה תמיד קלה ומלווה בצחוק. נורית ויגאל ספרו לנו, פעם, כיצד היו חוזרים מן החזרות של מקהלת הנוער (בזמנים שדני ניגן בטרומבון). הם היו יושבים בספסל האחורי של האוטובוס ומספרים בדיחות במלוא קולם, כשדני מדביק את כולם בצחוקו.
בשלב הבא נמצא איזון בין שני הצדדים המנוגדים באישיותו. רבים מאיתנו יזכרו את טכס יום הזכרון בשנת 1985, כאשר הנוער לקח על עצמו את ארגון הטכס על הגבעה. בשבילי היה זה טכס יפה ומרשים, כשהדמות המרכזית היתה דני, קורא ושר לבדו ועם אחרים. כאן הוא היה בלתי מודע להיותו בתפקיד מרכזי. זה היה טבעי שהוא שם. הוא קרא ושר בבהירות ובהטעמה, בלי עצבנות, מתוך סמכות, בשליטה, הוא קרן.
דני יכול היה לעשות דברים רבים בחייו, אך פשוט לא היה זמן. בשנתו התשע עשרה הוא הותיר לכולנו זכרונות נפלאים ובהירים.
משום כך אני מחייכת תחילה כשאני נזכרת בדני.
מרים מלצר