בן סנדרה והרוי. נולד ביום י' בניסן תשכ"ז (20.4.1967) במיאמי, פלורידה שבארצות-הברית ועלה עם משפחתו בשנת 1970. גדל והתחנך עם בני קבוצתו במושב נוה אילן. למד בבית-הספר היסודי 'הרי-יהודה' בקיבוץ קרית ענבים וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון האזורי בגבעת ברנר.
דני היה פעיל בבית-ספרו בתחום החברתי והתרבותי. כפי שמתואר בפי מוריו: "המוסיקיליות שלו, אהבתו לספורט, הישגיו הלימודיים, חוש ההומור של דני, הופעה בימתית ומעל לכל הטבע היפה שלו. באיזו חביבות, קלות וכן מקצועיות טבעית הנחה את מסיבת החנוכה הכללית של בית-הספר 'ברנר'. "אכן דני בלט בכשרון המשחק, השירה והופעה שלו ומעידים חבריו: "חלמת להיות שחקן וכוכב ולא היה לנו ספק שתגשים." דני עצמו העיד על תחביביו בדברים שכתב לעלון הקבוצה שלו: "אני מנגן בטרומבון מזה שלוש וחצי שנים, וחבר בתזמורת הנוער של ירושלים. אני אוסף בולים, סיכות וסתם נהנה מן החיים."
דני היה חובב ספורט. הוא שיחק כדורגל וכדורסל והרבה לשחות. הוא היה נעים הליכות ובעל השקפה חיובית על החיים, כפי שכתבו ידידי המשפחה: "אינך צריך להיות ידידו הקרוב כדי לזכות בחינו." ומסכמת מורתו,: "הופתעתי לעתים קרובות מן היסודות המנוגדים באישיותו: הקרנת היציבות ושיתוף הפעולה שהתגלו בכשרונות הביצוע המצטיינים שלו מחד-גיסא, ומאידך, ענוותו הקיצונית, הרגישות והביישנות."
דני גויס לצה"ל בשלהי יולי 1985 והתנדב לחיל-הרגלים בחטיבת גבעתי. לאחר הטירונות ולאחר שהוכשר כלוחם, יצא לקורס חובשים, אותו סיים בהצטיינות, ושב ליחידתו בתפקיד חובש קרבי, גם בצבא נתגלו מזגו הטוב, התנדבותו ועזרתו לזולת, כפי שמתאר אותו חברו: "דני, איש פעלתן בעל תום לבב, אולי אקרא לו 'איש-השלום', שהיה ביחסים טובים עם כולם ואותו חיבבתי במיוחד."
ומעיד עוד חברו ליחידה: "כאשר הייתי חניך תורן עזרת לי להצליח בתפקיד. תמיד היית מתנדב ועוזר, משקיע בעבודות ומשימות צוותיות. תמיד היית במקום." ביום כ"ג באדר ב' תשמ"ו (3.4.1986) נפל דניאל בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנווה אילן. השאיר אחריו הורים ואחות - דבורה.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "לאורך כל תקופת שירותו שימש דני סמל בחריצותו, ביוזמתו ובהישגים אליהם הגיע. דני היה חבר לעת צרה, אהוד ומקובל על חבריו ליחידה, תמיד היה הראשון למשימות תמיד תוך גילוי אחריות ויוזמה. דעו כי זכיתם לגדל בן גאה ואהוד על כל הסובבים אותו. אנו כולנו הערכנו את יושרו, כנותו ועוז רוחו."
משפחתו, בשיתוף עם המושב, הוציאה לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו.
דני היה הקרבן הראשון של הפלוגה שנפל. יחידתו של דני שינתה את שמה לאחר נפילתו ל-דול"ב- "דני ויין לנצח בינינו".
וכך היא נקראת עד היום.