יענקלה יקר, קשה לי ולא מובן איך אני אכתוב עליך בלשון "עבר", איך אפשר כך? כי אתה עדייו צעיר ועדייו לא מלאו לך 21 אביבים וכה מעט עברת בחייך, שכהכל עוד לפניך בתוכניות העתיד.
בן שנתיים היית, שעה שאבא יוצא למלחמה. זה היה באחד הלילות כששמענו מעבר הנמל את השיר "שלום עליכם".
עברנו רבות וסבלנו, משום שאמצעינו דלים היו. הייתי מביאה אותך לגן בדרכי לעבודה כשקול בכיך נשמע באוזני; "אמא קחי אותי". אך לא לתענוג הלכה אז אמא. אבל אין ברירה, הכל טוב בכדי לפרנס את יענקלה המתולתל, בעל העינים היפות.
עברנו מירושלים לכפר-סבא והתחלנו לקבל מכתבים מאבא, מהשבי של היטלר. יענקלה - היה אז בן 6 כשעמדנו בתחנת הרכבת ויענקלה זכה לאבא כמו כל יתר הילדים. גם הוא הצנוע יודע להתפאר לפני הילדים שלעגו לו כי אין לו אבא, כי הנה מעתה גם לו אבא.
אחר עברנו ליד אליהו. יענקלה מצטרף ל"שומר הצעיר", נעשה חביב ומקובל על כולם. כן בבית הספר נתגלה כתלמיד מצטיין וחבר טוב.
עוברות השנים כמעט מבלי להרגיש בהן. הנה אתה ב"שומר הצעיר" והכל לפי השאיפות שלך, התמסרת בלב ונפש ולקחת הכל ברצינות.
בני היקר לא היה מגיע לך כל זה, לא אהבת מלחמות. רצית לבנות עולם יפה יותר, "מחר" טוב יותר, האמנת בצדק.
מי יכול למנות תכונות ומעלות שהיו בך. כה רבות ידעת, כה רבות הבנת!!!
מרוחק היית מהבית, אי-שם בנגב האכזר, שלקח אותך מאתנו לעד, רחוק היית ולא הגיעו עתונים אליך. אז במכתבים כתבתי שמדברים על פרוק נשק בעולם וכתבתי שמי יודע, אולי כבר לא יהיה נשק בעולם ולא ילחמו יותר, ואתה תוכל לספר לילדך ונכדך על חיי הצבא על הנגב שבו סבלת חום, קור, סופות חול וחוסר מים. כך כתבתי אליך, אבל כמה הגורל אכזר. המכתבים הללו לא זכו להגיע אליך, לא הספקת לקרוא בהם. החזירו לי אותם יחד עם החבילה שיום לפני כן ארזתיה לך. חדש. הדרישות שלך תמיד צנועות היו, לא רצית להכביד עלינו. בבוז הסתכלת על הגנדרנים. "רק מכנסים חקי וחבילונת קטנה". כן יענקלה כך כתבת לי כך בקשת במכתב האחרון אלינו. איך אפשר להמשיך ומה יתנו לנו החיים בלעדך? עדיין, יקר שלי אני שומעת את קולך ורואה את פניך המחייכות אני רואה אותך לפני בכל מקום. היית מקור הגאוה שלנו. השתדלתי לא לספר עליך את כל מעלותיך, רק אנחנו ידענו.
היה זה בקורס מרגמות כבדות שעברת, רק שני זוגות מכנסים צבאיים לך ואחד מהם נתת לחבר שלך בזמן בדיקת ציוד, כי לחברך נגנב זוג אחד, יום לפני הבדיקה. לא חשבת מה יהיה אתך, העיקר רצית להציל את חברך מאי נעימות.
מי יכול נשמה כזאת להבין, למה כל זאת לך, איזה גורל מר פוקד אותנו לכתוב ולבכות בן צעיר, רענן שעוד לפני זמן קצר היה מלחש תקוות ולפתע נלקח מאתנו לתמיד ולא נראה אותו עוד.
הלב נבא לי רעות באותו ערב מר ומר, כי התחלתי פתאום להרגיש כי אתה קורא לי וצועק אלי. אביך אז לא היה בבית. התחלתי לרוץ מלמעלה למטה בלי לדעת. אבל לא עזר שום דבר. כנראה שאז הוא מסכן חפש אותי, את אמו שתמיד היה מספר לה הכל, אבל רחוקה הייתי ולא יכולתי להצילו. לא ידענו את כתובתו רק את המספר 416357 ודואר צבאי 3488 האם זה מספיק בכדי לבוא ליענקלה? הגידו!
בני היקר, אני מאוד מפחדת, בוא הביתה. הלילה לא נרדמתי כלל, בחלון הסתכלתי; יבוא בודאי, צריך לבוא - התגעגעתי. הייתי נותנת הכל בכדי לראות אותך, לנשק אותך, להסתיר אותך מעין הכלל, אבל... לא חזרת במשך כל אותו לילה, רק בבוקר השכם, השכם, הקימו אותנו ומסרו לנו בשורה מרה זאת. מאז אין לנו לא מנוחה ולא חיים. רק עכשיו הבנו מה הם חיי הורים שכולים.
אמא