גאוות כולנו היתה טמונה בו. מי יכל לתאר שלא נראה עוד את הפנים המחייכים, השער המתולתל, את יעקב שלנו.
כשנודעה לי הבשורה האיומה והמזעזעת, לא הבנתי ברגע הראשון. הכל מאן להאמין כי אמנם אמת היא זו. אולם לאט לאט חודרת ההכרה המזעזעת שאמנם לא אראה אותו יותר. לא אשמע את קולו. עומד אני לנוכח תמונתו של יעקב, הדמעות מחניקות את הגרון וקשה, קשה להאמין כי הוא איננו עמנו...
יעקב המשיך לימודיו בגמנסיה, פעילותו בתנועה לא הפריעה לו, להיפך, היא הוסיפה. יעקב כתב בעתון ביתה"ס, ובשביעית החל להדריך. ההורים בתחילה התנגדו, אולם יעקב המשיך להדריך והצליח לשלב את הפעילות התנועתית עם הלמודים, לפני בחינות הבגרות עזב יעקב את ההדרכה, לילות כימים ישב והתכונן ועברו הבחינות שיעקב הצליח בהן.
יום היציאה לצבא הגיע. עברה הטירונות. לאחר מכן השרות בקבוץ. שם הרגיש עצמו יעקב "כמו בבית" כפי שנוהג היה להתבטא, היו אלה ימי שלווה עבורו, לעומת חיי הצבא. והשלב האחרון בחיי הצבא - ה"אמון המתקדם", משם לא חזר.
בתקופת אמונים זו, בא יעקב הביתה רק פעם אחת לחפש, ואף חפשה זו לא ארכה יותר מאשר שעות ספורות.
זוכר אני את גאותי כיצד הערצתי אותו בבואו וכנפי הצנחן על חזהו. שתיתי בצמא כל מלה היוצאת מפיו.
אהבתי את יעקב בכל לבי, הערצתי אותו. יעקב היה בעיני, סמל הטוב, היושר הצניעות. ואיך יכולתי להאמין, והאם משהו יכול להאמין שהוא לא יחזור אלינו?!
רק מתוך תמונתו מביטים פנים מחייכות. השאיר הוא לנו זכרונות רבים, ופצע עמוק בלב.
לא, לא נשכח אותך יעקב.
אחיך פנחס.