אלבום תמונות
קשה מאוד לכתוב על חברים שזה עתה אבדו לנו. אנחנו אומרים "ששה אינם" משפט כה פשוט, קצר ומובן. אבל בשתי מלים אלה מקופל כאב עמוק שאין להביעו גם ברוב דברים.
לא הספקתי לראות את ששת החברים לפני עזבם את הבית, אך כי הפעם לא ימהרו לחזור. ידעתי כי בעד האושר הזה, להיות בן הדור הרואה בהגשמת חלומם של דורות רבים, נצטרך לשלם בדם. מי יכול היה לדעת כי כל כך מהר ובשיעור גדול כזה, נצטרך לתת את חלקנו בתשלום החללים!
היה זה לאחר יומיים שחברי נסעו. באתי הביתה לשמוע על המתרחש. ספרו: "ארבעה חברים יצאו לפעולה ועדיין לא חזרו" כזאת היתה הבשורה הראשונה. הלב כבר חרד ושאל: "מי יודע?" העלו כל מיני דברים ומצבים שיכולים להיווצר. חשבנו על הכל, אבל, לא על הרצחם. אפשרות כזו לא העלינו על דעתנו. ואולם מקץ יומיים שמענו ברדיו, שנמצאו בנגב שלושה יהודים נרצחים. ואכן בינהם שני חברינו ואילו השניים האחרונים עודם נעדרים. הידיעה הזאת, ירדה על ראשנו כמכה כבדה.לא יכולנו לתאר שאמנם אמת הדבר...
ששה חברים יקרים הלכו. כל הזמן צעדנו יחד, יחד השתדלנו להקים קבוצה-גרעין להתישבות הראוי לשמו "עמלים". יחד ישבנו וחלמנו על העתיד, על קרקע שנפרע ועל ישוב שנבנה. והנה בראשית הדרך כבר נלקחו מאתנו נגזר עליהם, שלא לראות בהתגשמות חלומם-חלומנו.
ברוקס - כמה חביב היה על כולנו! "כושי" קראנו לו. גוון פניו היה כהה. במשך הזמן התרגל גם לשם זה. אהב לשוחח עם החברים, על ענייני הקבוצה ועתידה. במועדון היה נותן את קולו בצחוק. גם במשק אהבו אותו, חברים ילדים, בני נעורים. ברוקס היה מבין ראשוני הקבוצה ובכל תפקיד שמילא בה, הצטיין. בעל מרץ ורצון חזק. מעולם לא הסתפק בקיים. תפקידו האחרון בקבוצה, היתה הגזברות. דאגות וחשבונות בלי סוף. ואף על פי כן, היה מופיע בפעם כפעם עם תכניות חדשות לעתיד.
מתוך החוברת 'לזכר הששה' שיצאה לזכרם.
החוברת נמצאת בתא הנופל, בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.