סרן יובל אבידר ז"ל

אלבום תמונות

את יובל הכרתי עוד בבית הספר לשריון. שנינו היינו מדריכים בקמ"ט. כשהגעתי לצאלים, נאמר לי שכל התפקידים התואמים לדרגתי אוישו, ונשארתי מחוסר תעסוקה. למזלי פגשתי את יובל, סיפרתי לו על מצבי והצעתי שאהיה סגנו. ניגשנו ללשכה ויובל אמר לנחום המג"ד: "הגיע חבר שלי ואני מעוניין שיהיה הסגן שלי". הסכמתו של המג"ד שימחה אותנו, כי שנינו לא הכרנו איש בפלוגה. הדבר היה ב-02:00, ומיד נכנסתי לפעולה (תפקידו של הסגן הוא לארגן את הפלוגה). למעשה לא היה לי מה לעשות , כי התברר לי שיובל כבר ארגן הכול.
ב-06:00 הגיע נחום, וזכור לי שאמר בערך כך: "למטה הולך ברוך, ועליכם לצאת מיד". דהרנו בקומנדקר לאפסנאות כדי להשלים את הציוד. זכור לי, כי האפסנאי התעקש שנחתום על כל מה שלקחנו, ולכן בקושי הספקנו להתלבש. יובל הסביר לי מה יהיה סדר התנועה (הוא בראש ואני בסוף). מרגע שסיימתי את ארגון השיירה, חלפו 5 דקות ויצאנו לדרך. תוך כדי נסיעה היה עלי להכיר את הפלוגה ואת בעיותיה.
עצירה ראשונה היתה באל-עריש בגלל פקק עצום. בעצירה השנייה, בנחל-ים, כבר היתה ליובל רשימת נושאים לטיפולי. כשהגענו "למטה" נעצרנו לתדלק, ויובל הטיל עלי להוסיף דברים ולהשלים את הציוד החסר. למען האמת היה בלגן ולא נמצאו פתרונות מספקים לצורכינו, אך שלוותו וקור רוחו של יובל השפיעו עלינו ונמנענו מלבוא בטענות ובמצב זה נכנסנו ללחימה.
ביום השני ניגש אלי אחד המ"מ ואמר: "תשמע, תגיד ליובל שלא יעמוד כל כך גבוה בצריח". דבר זה אפיין את יובל ואת הרוח שהשרה על לוחמיו שנהגו כמוהו. כל הטנקים בפלוגה הרבו לירות ואף פגעו, על אף הבעיות שלא באו על פתרונן.
בהפסקות בקרבות או בחניוני הלילה היינו יובל ואני נפגשים. הלכנו איש לקראת רעהו והיינו נפגשים באמצע הדרך. האחד - מביא ביסקויט, והשני - ממרח כל שהוא, אכלנו ושוחחנו. ניסיתי לדלות ממנו אינפורמציה יותר ממה שדיווח לאנשי הפלוגה, אך התברר שהיה באמת "ערפל קרב" ולא היה לו עוד מידע.
ביום הרביעי עמדנו פרושים לאורך הדיונות, הפלוגה עמדה בחצי קשת, ופתאום צעק רמי בקשר: "טנקים!" ואכן ראינו 4 טנקים חוצים את הכביש. יובל קרא בקשר לשנות עמדה. ולפתע ראינו את הטנק שלו זז לאחור ונעצר, ואז שמענו איזו שריקה ובום... השתרר שקט... בקשר נשמעה קריאה: "יובל, מה קרה?" ושקט, אין תשובה.
רמי יופה ניגש לטנק של יובל, ראיתי אותו מטפס עליו ויורד מבלי לומר דבר. אחר כך יצאו שני אנשי צוות מן הטנק, כשעליהם כתמי דם. התקשרתי ברשת הגדודית, וכששאל יאיר הסמג"ד, מה קרה? אמרתי, כי אני חושב שיובל נהרג. יאיר פקד עלי ללכת ולבדוק את הטנק בעצמי. רמי התערב בשיחה ואמר: "אין צורך, יובל ומאו [מאוריציו לוי] הנהג הרוגים".
יובל היה עבורי הפלוגה. וכשעליתי לטנק של הסמג"ד, נשברתי, וזו היתה לי הפעם הראשונה שבכיתי במלחמה. יאיר טפח לי על השכם ואמר: "חזור למקומך ותארגן את מה שנשאר מהפלוגה". קיבלנו הוראה לחזור לשטח ושוב נכנסנו לחילופי אש. היום אני חושב שזה היה במקום ועזר לנו להתעשת, לא הספקנו לחוש שאנחנו עוזבים משהו. היינו חייבים לפנות את הטנק של יובל, הספקנו לגרור אותו לנקודה מסוימת בשטח, ולאחר מכן כל הגדוד "התקפל".
זה היה מגעי האחרון עם יובל... והיה קשה.
ידעתי, לפחות, שאם אצטרך פעם לספר עליו, לא יהיה צורך לשקר או ליפות דברים. כשיאמרו עליו דברים טובים, זו תהיה האמת. יובל היה "בן-אדם" גם במלחמה, וזה לא קל. גם בשעות הקרב הקשות שמר יובל על יחסי אנוש תקינים. הפקודות שנתן בקשר, במשך כל ארבעת הימים שנלחם, ניתנו בשלווה, כאילו היינו בתרגיל והכול, גם בשעות הקשות ביותר, בוצע כמו שצריך ולפי תורות הלחימה. מעולם לא שמעתי מפיו נזיפה או צעקה. תמיד נשמע קולו העמוק והשקט, הפקודות ניתנו בבהירות, ולכולם היה ברור, מה צריך לעשות.
מלחמה אינה תענוג גדול, אך להילחם עם יובל היה הדבר הטוב ביותר שאפשר לצפות מדבר הקרוי מלחמה.
לאחר מכן התמניתי כמ"פ הפלוגה, במקומו של יובל והמשכתי להילחם.