אלבום תמונות
מיומנו של גיורא שפיר, חברו הטוב של יובל - קצין תותחנים במלחמת יום כיפור.
מצרים 30.10.73
...חלמתי שאני נפגש עם יובל באמצע המלחמה ואנחנו מתחבקים ומתחבקים ומתגלגלים מאושר, ואז התעוררתי. אמן, כן יהי רצון!
מצרים 31.10.73
הבוקר דילגנו לכיוון הגבול המצרי... ירדתי מה"מוגף" (משוריין) והנה אני רואה ג'יפ ואחריו נוסע פלימוט אזרחי, ובתוכו זיהיתי מיד את אלדד במדי סגן-אלוף. קראתי לו נואשות, אך הרכב עבר כאילו לא הבחין בי. התקשרתי באלחוט לסמג"ד וביקשתי ממנו לעצור את הפלימוט ולומר לאלדד, שאני רוצה לשוחח אתו... היה זה כבר בזמן הנסיעה, כשהמג"ד והסמג"ד אישרו לי שאכן סא"ל אלדד היה ברכב, אך הוא ממהר לישיבה ואמר שיתקשר אח"כ...
כשהגענו לעמדה מיהרתי אל הסמג"ד ושאלתי אותו אם אלדד מסר משהו על יובל, והוא אמר שלא. התעודדתי ושכבתי לנוח.
...כעבור כשעה אלדד הגיע ושמעתי אותו שואל: כאן זה "כורכר 23" איפה גיורא? קמתי מהר הורדתי את המעיל ורציתי לחבק אותו, אבל הוא הסתפק בחיבוק ביד אחת, והוא הורה לי לגשת לצד ושאל אותי מה נשמע.
"איפה יובל?" שאלתי ישירות.
עוד צעד והוא אומר לי: "טוב, אז יובל הלך!"
"מה?!" הייתי המום.
ומי שמחזיק אותי שלא אשבר זה האבא הנפלא הזה. ישבנו בצד והוא סיפר לי שיובל נפל ביום הרביעי למלחמה בערב סוכות. היה מ"פ טנקים בגזרה המרכזית "יובל נהרג במקום ולא סבל כלל... הוא נלחם כמו שאתה מכיר אותו", אמר והוסיף "אם אתה רוצה להתפרק, אל תעשה את זה עכשיו. תמצא מקום אחר כך בצד. אנחנו חייבים להמשיך, עכשיו אנחנו כאן, כשנחזור נחשוב על השאר". לא בכיתי ודיברתי בקול נמוך משום שראיתי שהוא מתחיל לרעוד. הוא קרא אליו את שמיל, האח של חסידה שהתלווה אליו ובקשו להביא מים ותפוחים... הוא מסר לי שהורי יודעים כמובן והיו כבר אצלם בבית ושכולם חששו לומר לי...
מה אתה צריך? שאל, אך אני לא ביקשתי כלום.
הם נכנסו למכונית, הסתובבו ונסעו ואני פרצתי בבכי נוראי לראשונה מאז... אינני יודע. לקחתי את הנשק, האפוד והחגור והתרחקתי, הסתובבתי במדבר ובכיתי כשהחום מייבש אותי ומחניק אותי...
הסמג"ד אמר לי מאוחר יותר שהוא ידע מהכול, אך אלדד השביע אותו לא לספר לי. כל מי ששמע מלא הערצה לאבא של יובל.
אני לא יודע אבל אם יש אנשים נפלאים וגיבורים אז הם יובל ואבא שלו.
אני חושב עכשיו הרבה על יובל, עומד נוקשה בצריח של הטנק, מחלק פקודות תחת אש...
אני רואה את דמותו במדבר החם ואני רואה את בני ביתו ואת חסידה מעשנת ומעשנת.
אני אוסף אבנים בכוונה כדי להכריח עצמי שהחיים יהיו חייבים להמשך. את השלל אני זורק חוץ מהכידונים, שאותם אתן פעם לעמרי...
...לא היה לי חבר כמו יובל, ואינני יודע אם יהיה לי אחד כמוהו אי פעם. שמעתי על הרבה שנפלו. כעת הכול בשבילי שואה ואסון...
אבל פתאם אני רוצה מאוד לחיות ולהיות, לראות מה שקרה ולבנות חיים חדשים ולראות את הדורות שלא יידעו עוד מלחמה. אני נזכר בהורי שעברו את השואה והתאוששו, ואני מעודד...
יובל יקר, עדיין לא קלטתי את מה שקרה אחרת לא הייתי מסוגל לכתוב.