ברצוני לכתוב לך אבא, לפחות להתוודות על הניתוק כי בושה וכלימה ממלאות אותי, אינני מאשימה איש בניתוק הנפשי אשר חיינו בו כל השנים, ואינני יודעת אם אוכל להאשים את עצמי כולל אחיי, אך תנאי חיינו יצרו זאת.
ראשית - לאבד אותך בגיל צעיר מאוד (3 שנים) לא לזכות להכיר אותך, לא להגיד "אבא" שמאוד חסר לי, אפילו היום אחי הצעיר טוען שמזלי שפר עלי, כי לפחות אתה נשאת אותי בידיך, ואילו אותו לא ראית כלל, כי עדיין היה ברחם אימו.
שנית - משפחתך שניתקה מאיתנו ולא התעניינה בגורלנו היתומים הקטנים.
שלישית - אמא מלאת סבל ויסורים לא יכלה או לא רצתה לספר הרבה עליך אבא, מפני שזה גרם לה כאב רב, כך עברו השנים בקהות רגשות, למרות שעלינו לקברך פעמיים בשנה להתייחד איתך, ברצוני לכתוב ולומר לך הרבה על רגשותי ויש לי הרבה מאוד אך קשה לי מאוד. אקוה אבא שתסלח לי, כי המידע שבידי דל מאוד, אוכל אולי לנחמך כי יש לך 3 נכדים נהדרים, שלהם אשתדל לספר עליך בכל
מזל גוזי