זה לא נכון שהחיים נמשכים. תמיד אומרים את המשפט הזה והוא אף פעם לא נכון. כשמת לך מישהו, החיים שלך, כמו שהכרת אותם, הסתיימו. המשפחה שלך עדיין שלך, אבל היא אחרת. ההורים שלך אחרים, הסדר בו אתם יושבים סביב השולחן, הדרך שבה אתם זוכרים את הטיול ליוון, עם האלבום של התמונות המצחיקות שהפך לאלבום זיכרון.
זה לא נכון שהחיים נמשכים. אנשים שואלים אותך שאלה פשוטה כמו "מה שלומך" ואתה יודע שהם מתכוונים לומר, "אנחנו יודעים" או "אנחנו כאן בשבילך". בכל פעם שאתה עצוב כולם קופצים כדי לעודד אותך, ואין לך איך לומר להם שאתה לא רוצה קבוצת תמיכה, אלא להיות שעה בשקט מתחת לשמיכה.
זה לא נכון שהחיים נמשכים. אפילו אתה לא ממשיך להיות כמו שהיית. אתה ההוא שמתו לו. אתה ההוא שרואה בטלויזיה את "הטוב הרע והמכוער" וזוכר רק עם מי ראית אותו בפעם הראשונה, אז, בקולנוע אסתר הישן שכבר נהרס בינתיים. אתה ההוא שאם אתה צוחק, אומרים שהתגברת. אם אתה עסוק אומרים שהתבגרת. אם אתה נוסע ליותר משבועיים אומרים שברחת.
זה לא נכון שהחיים נמשכים. אפילו העבר שלך עובר עריכה. בכל פעם שאתה מספר איך לקחתם את האוטובוס לבלומפילד לראות את הדרבי, אתה מתלבט אם לקרוא לו אחי, או אחי המנוח, או אחי זכרונו לברכה. לפעמים אתה פשוט מוציא אותו מהסיפור, כדי למנוע מכולם מבוכה. פה ושם פוגשים מישהו שלא היה בארץ באותו זמן, והוא שואל מה שלומו, ואתה אומר לו ששלומו כבר לא איתנו, ובסוף כמובן אתה צריך להרגיע אותו, אז אתה אומר לו שהחיים נמשכים. אבל הם לא.
זה לא נכון שהחיים נמשכים. הם נפסקים ומתחילים מחדש. אחרת.
יאיר לפיד (מעריב, 24.4.01)