לחנה, למוטי ולמורן
פרחים רבים גידלת בגנך
וכולם הפליאו לצמוח
אך פרח אחד, המופלא מכולם,
שוב לא יוסיף לפרוח
והפרח ההוא, היחיד, המיוחד,
אותו לא נוכל לשכוח
המוות תמיד מלווה בפרחים
פרחים על קבר, פרחים על ארון,
פרח על דש צווארון
פרחים בני חלוף פוצעים את הלב
ואנה נוליך את הכאב?
ותמיד אומרים - איזה פרח הוא היה,
איזה פרח.
כי כשל כוחן של מילים מלהכיל.
ותמיד אומרים - תהיו חזקים
ואומרים - שלא תדעו עוד צער.
ואנחנו,
מה נאמר ומה נדבר?
חפויי ראש, הלומים,
נעמוד יחד, שותקים
מושיטים יד נכלמה
מחבקים.
אביגיל (אמו של אמיר, בעלה של מורן)