על גדעון כי איננו
בליל גשם וסערה זועפת נתקבלה הידיעה המזעזעת: גדעון נפל בקרב בנגב. רעה ומרה היתה הידיעה וכפול בכאב. הרי עוד לא הספקתי להתאושש מנפילתו של אמנון והנה גם גדעון. הרי כל כך קשורים הייתם. יחד גדלתם, יחד למדתם, יחד חלמתם את חלום חייכם - והנה שניכם נפלתם בעד הדבר הקדוש לכם, שלקראתו התחנכתם. קפחתם את חייכם הצעירים טרם ידעתם מה זה חיים. קשה לי מאודל כתוב אודותיך, גדעון! גדלתיך וטפחתיך, ברגעים הקשים והמרים, כשנודע לי על האסון הגדול, העברתי בזכרוני הרבה תמונות מחייכם המשותפים, הקצרים, הלב אינו רוצה להאמין, אבל נשארת המציאות האיומה.
הפלמ"ח היה לך לבית שני. זוכרת אני את מכתביך הראשונים אחרי התגיסותך, המלאים הומור כפי שהיה רגיל גדעון, תמיד התענינתי במהלך חייך בפלמ"ח. המשכת בחיים הרגילים שלך, והנה התגלית כאיש לוחם מוכשר. זוכרת אני את מכתבך בו כתבת, כאשר שמעת על הצלחתו של אמנון בפעולות (תמסרו לאמנון ברכת חבר ולוחם, חזק! ונוסף גם אני לא טומן את ידי בצלחת!) תמיד ידעתך לקראת מה אתה הולך, וזה לא הפחיד אותך. היית לפלמ"חניק למופת, בן נאמן ומסור למולדת. כזה היית, גדעון! בלי דיבורים, אלא במעשים.
בנגב מתחוללים הקרבות ומהנעשה בבית לא ידעת - מה עם הוריך, עם החברים והילדים. התקשרת לנגב, אהבת אותו. זוכרת אני את אמרתך: "את הנגב אפשר לאהוב, רק אם נמצאים שם זמן מה!" כאשר באת אחרי הרבה זמן לחופשה ושאלתיך: "מה בנגב?" ענית בחיוך: "רצינו מדינה -קבלנוה! רצינו נגב - לקחנו ועוד נצטרך לקחת!" בעד זה שלמת אתה בחייך הצעירים.
עם נפילתך - אבדה לנו נפש יקרה, ותמיד תחסר לנו ולילדים. לא ישמעו יותר את נגינת גדעון במסיבות, בנשפי חג ובשבתות , אבל רוחך תמיד תרחף בינינו. גדעון! נזכור אותך תמיד. זכרונך קשור אצלי עם כל חיי, עם שובי חזרה לרמה שלנו, עם חסרונכם בזמן בנית הנקודה
נזכור אותך תמיד!
זהבה.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.