כשאני בא לכתוב את השורות האלה, אינני יודע במה להתחיל ובמה להתמקד.
יכול מאוד להיות, שאינני מבין איך שחייל שהיה מצטיין, חייל למופת ודוגמא לחבריו, נקטף מאיתנו בדרך כה טראגית.
אלאב רמאון ז"ל, היה חייל במחזור הראשון שלי בתור מ"כ, ואני זוכר אותו כחייל שקט, ממומע, דוגמא ומופת לחבריו.
תמיד היה קם לעזור לסחוב ג'ריקן, מ.ק., לעזור לחבר שהתקשה במסע, לחבר שמעד מבחינה משמעתית.
כבר בימים הראשונים של הטירונות התבלט אלאב ז"ל במשמעת גבוהה ועזרה לזולת.
מותו היכה את כולנו בהלם כבד, והשאלה העומדת על הפרק היא, איך חייל שהיה כה מבריק מקפח את חייו בדרך זו.
עתה אנו נמצאים בערך כשנה לאחר התאריך שהתגייס לצבא ברצון להשקיע ולתרום, ואולם מוזרות הן דרכי החיים אשר מובילות אותנו למצבים כה טראגיים וכואבים.
אני זוכר שבמסדר בוקר בתחילת הטירונות אלאב לא היה מגולח כיאות והערתי לו על כך מבלי להענישו, באותו יום בצהריים הוא הופיע מולי בגילוח חוזר, מבלי שאבקש ממנו.
אז מייד ידעתי באיזה חייל מדובר.
מאותו רגע צעד כל הדרך בהתמדה עיקשת ומעוררת הערכה, אל הפסגה - שהיתה היבחרותו לחניך מצטיין פלוגתי.
ומה שהיה כואב, שההמשך לא היה כבתחילת דרכו.
לסיום אומר, שמותו של אלאב השאיר צלקת בתוכנו, צלקת של איבוד חייל.
כאבו של מפקד שאיבד חייל הוא גדול, על אחת כמה וכמה חייל מצטיין.
מיכאל דרעי
מ"כ