לפתע נעצרה מכונית סמוך לביתנו וממנה ירד קצין. מיד חלפה בראשי המחשבה ששלמה פצוע. משונה, אבל לרגע היה לי טוב שאמנם הוא פצוע אבל חי.
במחשבה שניה נראה מוזר לחשוב כך, אך מהמכונית המשיכו לרדת חברינו ואף רופא.
ברגע רידתו הלם ליבי בחזקה וידעתי כי זהו.
וכך, בעוד מחשבות מתרוצצות בתוכי, רצתי לעבר המכונית אך החברים נדמו.
הימים ימי מלחמה והשאלה "מה קרה" נראית מיותרת כי ברגע שיורד קצין עם רופא המשפחה הרי התשובה נעוצה בעצם בואם אך שוב אין הרגש והשכל הישר רוצים להאמין.
וכך בעוד אני המומה מעצמת הרגע שאלתי את עצמי: כיצד יתכן בלי שלמה? הרי אין אנו יכולים להתקיים בלעדיו. שלמה הרי הכל בשבילי, קובץ של תכונות טובות, בעל, אבא, דואג, מפרנס, מסדר תמיד את כל עניני הבית והמשק. כיצד אפשר בלי כל אלה?
יחד גדלנו. יחד למדנו לאהוב, לחיות בצוותא, לחפש את הטוב שבחיים ולהעבירו הלאה לבנותינו.
תמיד אזכרך באותה דמות אחרונה אשר ראיתי:
חייל גבוה ונאה עם חיוך על הפנים צועד לעבר גורלו.
שרה