תפריט נגישות

סמ"ר תום כיתאין ז"ל

תום כיתאין
בן 20 בנפלו
בן דניאלה ובועז
נולד בשובל
בג' באדר ב' תשל"ו, 5/3/1976
התגורר בנוה שלום
התגייס ב-31.7.1994
שרת בחטיבת הנח"ל
יחידה: פלחה"ן נח"ל
נפל באסון המסוקים בדרך לפעילות מבצעית
בכ"ח בשבט תשנ"ז, 4/2/1997
מקום נפילה: שאר ישוב
באזור הגליל
מקום קבורה: נוה שלום
הותיר: הורים, שני אחים - יונתן ועמית ואחות - אורית

קורות חיים

בן דניאלה ובועז. נולד ביום ג' באדר ב' תשל"ו (5.3.1976) בקיבוץ שובל. אחיהם הבכור של יונתן, עמית ואורית. ילד שליבו מלא וגדוש אהבה, יופי, חוכמה ותום. הוא החל את לימודיו בבית- הספר היסודי שבקיבוץ שובל. כשהיה בן תשע עבר עם משפחתו ליישוב היהודי-ערבי נווה שלום. תום התחנך ולמד בבית-הספר הקטן של היישוב, וספג בו, כמו גם בביתו, אהבה לטבע ואת ערכי השלום, האחווה ואהבת האדם. משהגיע לכתה ז' הצטרף תום לקבוצת "לוטם" ויחד עם ילדי הקיבוץ הסמוך נחשון, עבר ללמוד במוסד החינוכי "צפית" שבקיבוץ כפר-מנחם, שם סיים את לימודיו במגמה הביולוגית.

תום היה תלמיד טוב מאוד, אהוב על חבריו ועל מוריו. הוא היה חובב ספורט ושחקן מרכזי במשחקי הכדורסל של קבוצתו ולעיתים היה נסחף בלהט לויכוחים פוליטיים. אחד מחבריו הטובים העיד עליו: "הוא מודע למציאות האחרת ומיטיב להתנסח בקשר לאפשרויות לשנותה, אך בשעה שהוא חושף את רגשותיו וצפונות לבו נעשה הדבר בבלבול נבוך (כמו גם חמוד ואנושי). הוא בעל נוכחות שקטה, שמופרת לעיתים על ידי להט פתאומי, שמבוטא באמצעות צרור מילים מהיר, אשר רק יחידי סגולה מסוגלים להמירו בראשם למילים ומשפטים ברורים".

תום היה קרוב למשפחתו. יחסיו עם הוריו היו, לדבריו, מפרים ומיוחדים. בשנים האחרונות אהב לקרוא ספרות יפה וגם ספרי הגות ופילוסופיה. מוסיף ומתארו חברו: "כשתום מתרגז, הופך לרוב הזעם, תוך רגעים ספורים, לחיוך נבוך ופייסני, כמעט מתנצל. הוא ניחן בכשרון כתיבה והתבטאות יוצאי דופן. יש בו פשטות, רגישות ועומק. לחבריו הוא אדם מקשיב, סולח, אוהב, מבין, משתף ונאמן. בעוונותיו, העז תום, לחפש אפילו קצת משמעות..."

כנער השתתף תום בכנס שלום בהודו ובמשלחת נוער יהודי-ערבי בספרד. בימי לימודיו בתיכון יצא עם חבריו לשכבה למסע בפולין. במסגרת חייו ב"צפית" היה חבר בתנועת "השומר הצעיר" והשתתף בסמינרים ובטיולים של התנועה. תום פגש ב"צפית" את חבריו הטובים ביותר, ביניהם תומר קידר. נפשותיהם נקשרו זו בזו והם שירתו יחד באותה יחידה, טסו באותו מסוק ונהרגו יחד תחת אותו אלון בשאר-ישוב.

תום היה הבן החייל הראשון של נווה שלום. הוא גוייס לנח"ל בסוף חודש יולי 1994 וסיים את המסלול בהצטיינות. לראשונה בחייו נתקל במציאות מסוג שונה ובבעיות זהות קשות. הוא התקשה לגשר על הפער שנפער בין אישיותו, ערכיו ונטיות ליבו, לבין עמדות חבריו והדרישות המקובלות ממפקד ומחייל. אך על אף הניכור והקשיים הצליח, תוך הצבת אתגרים אישיים, להתקדם גם באמות מידה צבאיות. תום התנדב לכל משימה ללא חשבון וגם קיבל על עצמו לארגן את התורנויות בין החבר'ה, שסמכו על הגינותו וטוב ליבו. הוא נבחר לפיקוד מוקדם ויצא לקורס סמלים. חבריו מהקורס מספרים שהיו לתום עמדות עצמאיות אך גם לאחר ויכוח עם בעלי עמדות מנוגדות לשלו, היתה דווקא מתחזקת תחושת הקירבה והגיבוש בצוות בזכות גישתו החברית והאנושית.

לאחר הקורס חזר תום לפקד על חבריו. פקודיו סיפרו על התבונה בה מילא את תפקידו, על החיוך הניצחי שלו ועל אהבתם אליו. מפקדיו העידו כי תום נמנה על זן מיוחד של אנשים, שלא ניתן למצוא רבים כמותם, ושלחו אותו, נגד רצונו, לקורס קצינים. תום עזב את הקורס, כדי שלא להאריך את שירותו, וצורף לפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל, שם מצא חברים אותם אהב. וכך, אחרי תהפוכות גורל, חזר ללבנון כלוחם בפעם השלישית והאחרונה. מפקדיו החדשים ראו בו לוחם בעל כושר מצויין, רציני ואחראי והטילו עליו תפקידים בהתאם, אך בעיות הזהות שבו לפקוד אותו, וביתר שאת. תום לא ידע נגד מי הוא נלחם, למען מי, ובעיקר- לשם מה. יחד עם זאת הרגיש מחוייבות גדולה לחבריו. הוא ביצע את המוטל עליו, ובמסירות רבה, אך הקרע הזה לא נתן לו מנוח.

בערב יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997), אירע אסון המסוקים, עת התנגשו שני מסוקי יסעור מעל למושב שאר-ישוב ושבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם תום. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בנווה-שלום והוא כמעט בן עשרים ואחת. הותיר הורים, שני אחים ואחות. חברתו איילה ספדה לו מעל הקבר: "תודה על הפלא שזכיתי בו, לזמן כה קצר".

במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק: "תום שירת כלוחם בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל, ותואר על ידי מפקדיו כחייל למופת, מקצועי ומסור, בעל רמה אישית גבוהה, שתוכנן כי ימשיך במסלול הפיקודי. תום בלט בחיוכו, והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד".

מפקד החטיבה כתב למשפחה: "תום שירת כקשר וביצע את תפקידו בנחישות ובמסירות הראויים לציון. בדרכו השקטה והמנומסת יצר אווירה טובה בקרב חבריו לצוות, הפגין נכונות לעזור ולסייע בכל עת. תום יחסר לנו כאדם וכלוחם".

אחד ממוריו של תום, פלסטיני בן היישוב נווה-שלום, עבד אל-סאלם נג'אר, הספיד את תום בהלוויה ואמר: "אני לא יודע אם יש עוד חייל יהודי שנהרג ואחרי ארונו הלכו כל-כך הרבה פלסטינים". העיתונות סיקרה בהרחבה את האסון ובין הכתבות שהתפרסמו נכתב רבות גם על תום ועל חבריו הטובים שנספו עימו, אשר נכתב עליהם: "הם היו חברים בלב ובנפש. הם לחמו יחד וחיו יחד. עליהם נאמר 'בחייהם ובמותם לא נפרדו'".

הוריו של תום כותבים: "חבריו של תום דואגים לשמור על קשר גם חודשים רבים לאחר האסון- בדמותם היפה משתקף אלינו תום". במלואת שלושים למותו הם הוציאו חוברת, הנושאת את השם "תום שלנו", ובה מכתבי פרידה, קווים לדמותו ותמונות מתקופות שונות בחייו.

כתבה ידידה קרובה של תום: "זוכרת אותך בכל-כך הרבה סיטואציות, בשיחות, בבילויים, בלימודים, בפנימייה, בסופי השבוע ובחופשות מהצבא, ורק זיכרונות שמחים עולים בראשי. אדם עם רגישות, צניעות חוכמה, הומור ושמחת חיים. כובש את לב כולם- את לב המבוגרים, את לב המורים (ובעיקר המורות), את לב החברים ואת לב כל הבנות..."

מכתב נוסף: "כה עלובים אנו, תום. צעד אחר צעד, ים של בחירות חסרות משמעות, לכאורה, הובילו אותך באופן בלתי מודע אל אותו מסוק ארור. היכולת שלנו להשפיע על גורל חיינו, כל-כך זעומה כנראה, שלא נותר אלא לעמוד מכווצים, קטנים, עלובים ובעיקר חסרי אונים, אל מול הגורל, אשר עושה בנו כבשלו".

שיר פרידה מחבר: "למוות פנים רבות, / רובן ככולן כואבות, / יש אף שהן מנסרות / את הלב בכאב. / העורב השחור קרא / והלב נקרע... פתאום אני מבין עד כמה אהבתי אותך..."

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה