תפריט נגישות

סמל יאיר הרמן ז"ל

יאיר הרמן
בן 20 בנפלו
בן תחיה וחנניה
נולד בישראל
בכ"א באלול תש"מ, 2/9/1980
התגורר בנטף
שרת בחיל חינוך
יחידה: צילום / אמצעי המחשה
נפל בעת שירותו
בכ"ב בניסן תש"ס, 26/4/2000
מקום נפילה: נטף
מקום קבורה: נטף

קורות חיים

יאיר הרמן נולד בירושלים ב-2 בספטמבר 1980, כ"א אלול תש"מ, ונהרג בתאונת דרכים בדרך לביתו נטף ב-26 באפריל 2000, כ"ב בניסן תש"ס.

יאיר נולד בירושלים, בבית החולים ביקור חולים, להוריו תחיה וחנניה הרמן, כבן אמצעי במשפחה. אחיו הבוגר איתן, מצד אימו המבוגר ממנו ב-7 שנים ואחיו הצעיר דניאל, שנולד 8 שנים אחריו.

משפחת הרמן נמנית עם מקימי הישוב נטף שבהרי יהודה, וילדותו של יאיר עברה עליו שם, בחיק הטבע, בנוף המרהיב הנשקף אל ההרים ועמק אילון. מגיל שלוש כבר היה שותף פעיל בבניית בית העץ של המשפחה, כשבידו פטיש ומסמרים, ובטיפול בצמחים ובעצים שניטעו סביב הבית, והפכו את מדרונות הטרשים לגן פורח.

מגרש המשחקים שלו היה בין העצים והאבנים, סמוך לבתים שזה עת הוקמו, עם ילדים בני גילים שונים התקבצו ביישוב הצעיר. חברו הטוב יונתן קרני תיאר כך, לאחר מותו של יאיר, את הפגישה הראשונה ביניהם בנטף: "בחופש הגדול בין כיתה ג' ל-ד' עברתי לנטף, מפוחד מישוב חדש ומבית ספר חדש בלי חברים. אתה הופעת בפתח הצריף שלנו, עם שיער שאטני ועיניים כחולות נוצצות, נכנסת לחיים שלי ונתת לי הרגשה כאילו נולדתי פה". בבית הספר כתב על חוויותיו בנטף וכינה עצמו "ילד טבע".

בסרט שהוכן לבר המצווה שלו סיפר שאחד מתחביביו הוא עבודה בחלקת המשפחה. ממוסא, תושב הכפר הסמוך אבו גוש ובן בית אצל משפחת הרמן, למד כיצד בונים טרסות על מדרונות ההרים.

לימים, כשהיה בן 19, תיאר את חוויות הילדות במכתב ברכה ששלח לחברו הטוב דוגי, נדב יעקובוס, במלאות לו עשרים: "זכינו לגדול כמו אחים בנטף, במקום שלכל ילד היום זה יראה טרוף הילדות שאנחנו עברנו. אף אחד שנולד בעיר לא יכול היה לזכות בזה, ואף ילד שייוולד היום בנטף לא יבין על מה אני מדבר. אני מדבר על הילדות שלנו בבתים מעץ, בלי חשמל, בלי טלפון, בלי דודי שמש, דברים שהיום נשארים רק כזיכרון יפה בראש... כל פעם שאני חושב על הימים בהם היינו משחקים מחבואים "בשכונה" או זורקים לסל שאורן בנה, או בונים מכונות, או מחנה או אפילו סתם שהיינו יושבים אני ואתה על המדרגות עץ במרפסת, מרעידים את הרגל, ומוציאים קולות..."

יאיר היה מן הראשונים בגן הילדים הייחודי של נטף, גן רב גילי מעורב לילדים דתיים וחילוניים, כמו חישוב נטף כולו. לבית הספר היסודי הלך עד כיתה ו' בבית הספר עין הרים, ואחר כך ביקש בכיתה ז' להתנסות בלימודים בבית הספר היהודי ערבי בנווה שלום. בכיתה ח' עבר ללמוד בבית ספר התיכון הניסויי בירושלים.

הקולנוע עורר בו עניין רב, ומשום בחר ללמוד בחטיבה העליונה בבית הספר התיכון העיוני לאמניות בירושלים, מכיתה ט' עד כיתה י"ב, במגמת קולנוע. הוא התמחה בעיקר בצילום סרטים, וכבר שם בלט כנער עם מוטיבציה רבה ורצון עז להגיע להישגים מקצועיים. לצד העניין המקצועי הוא בלט בנכונותו לסייע לחבריו, שנהנו מעבודתו ומעזרתו בסרטי הגמר שהכינו לקראת תום הלימודים.

כילד וכנער הטיב יאיר לשמור על קשרים חמים ואמיצים עם השכנים בנטף. ביום השנה למותו אמרה השכנה הדסה: "החסר שלך הולך ומצטבר ובולט במיוחד באירועים השכונתיים שלנו, שלא החמצת אף אחד מהם ודאגת תמיד להופיע. אתה חסר שם עם איזה "שיר פוצה" שהיה משכיב אותנו מצחוק, הדיבורים, הסיפורים, הברכה המיוחדת שלך. החסר הזה כל כך נוכח, ואז עולה געגוע, לפעמים הוא מלווה בכאב ולפעמים בעצב. וממש ביחד עם החסר אתה ישנו, נמצא פה בנטף בשכונה, בכל פינה, באלפי תמונות הפורשות את מהלך חייך, הגדילה שלך מתינוק זהוב תלתלים ורך לבחור גדול ומדהים ביופיו"."בהירה וחיה בעיני התמונה של הכניסה שלך אלינו הביתה, הדפיקה העדינה על הדלת, עם כל הגודל שלך הייתה בך המון עדינות, הראש המציץ עם החיוך, החיוך מלא ההבעות שלך. וכל כך מיוחדת לך הייתה הנתינה - לתת מילה, לתת כתף, לתת אוכל, לתת פרח, לתת חיוך, או הבטחה. תמיד הבאת משהו שמיטיב עם אנשים, שירומם את הרגע, כך חיית וכך אתה חי ומאיר אותנו גם עכשיו", סיפרה הדסה.

כשהיה בן 18, לאחר שיחה עם אביו, ישב וניסח על דף את הדברים שהוא מאמין בהם וחי על פיהם. "אני מאמין שהאדם חי רק פעם אחת, והוא צריך לנצל את השנים הללו וליהנות מהם כי הוא נולד בשביל ליהנות וללמוד", כתב יאיר.

ועוד "אני מאמין שום דבר לא קורה סתם, לכל דבר יש סיבה". הסעיף השלישי: "אני מאמין שלהאמין בעצמי זה הכי חשוב". הרביעי - "אני מאמין שכל בן אדם צריך לפתח לעצמו יכולת להיות בתוך מסגרת, אסור להרים ידיים, ולחפש תמיד מחוץ למסגרת". האמונה האחרונה ברשימה: "אני מאמין בכבוד בין אדם לאדם".

כאשר התגייס לצבא, ביקש לעסוק בצילום. הוא נשלח לקורס מפיקי וידיאו, ושובץ ללמוד אמצעי המחשה בחיל החינוך והנוער. "מפקדיך ביקשו ממדריכי הקורס את הצלם הטוב ביותר, ואני יודע שזה מה שקיבלנו", ספד לו בלוויה מפקד מרכז חינוך אל"מ קסטל יעקב, במפקדת קצין חינוך ונוער ראשי."יאיר, הגעת כצעיר כשרוני, רעב למצלמה, נלהב, מקצועי ומסור לעבודה. התחלת את דרכך בחיל החינוך והנוער כעוזר צלם, ומהר מאוד הפכת לצלם הבית שלנו, והנהגת את הצוות הטכני בהפקות רבות שדרשו מאמץ פיזי ונפשי, תמיד עם חיוך, תמיד עם רצון לעזור, תמיד עם נכונות להטביע את כשרונך על גבי החומר המצולם"."הוא הגיע אלינו מלא עסיס מתפרץ לכל עבר, קוצני ולא מסתדר עם המסגרת הצבאית", סיפר מפקדו הישיר במדור אמצעי המחשה, בח"ק יואל שפיגל, "אך זמן קצר אחר כך, כפי שהוא עצמו סיפר לי, קיבל יאיר החלטה להשקיע במקום בו הוא משרת, ואנחנו צוות הפיקוד התחלנו לגלות את הרמן האיכפתניק..."

וכך, אותו עסיס מתפרץ של אנרגיות, עם אכפתניקיות, שמחת חיים ועצמאות, שליוו אותו מאז ימי ילדותו בנטף, באו לביטוי בתפקידיו הצבאיים. לאחר תקופה קצרה בה שימש כעוזר צלם לאנשי המילואים, הבחינו מפקדיו ועמיתיו ביחידה ביכולתו הרבה, בגישתו המקצועית ובכישרונו חרב והפכו אותו ל"צלם הבית". יאיר צילם סרטי הסברה לצד אירועים ועצרות. המשוב שהתקבל ביחידה על עבודותיו העניק לו אפשרות להתקדם, ולבצע פרויקטים שקודם לכן הוענקו לצלמים מנוסים וותיקים. גם בצילום במסגרת הצבאית אפשר היה להבחין בכשרונו של יאיר כאמן ואיש מקצוע כאחד, וכמי שהשקיע שעות רבות בעבודה וסחף עימו את הצוות הטכני ואת היחידה כולה. גם בתנאי לחץ ובתנאי שטח קשים החזיק ביד בוטחת במצלמה, הפיק לקחים מטעויות, למד והשתפר.

חודשים אחדים לפני מותו, הוטלה על יאיר המשימה לצלם סרט דוקומנטרי. "זה היה סרט חשוב לנו מאוד, שבו הצלם הוא זה שקובע את איכות הסרט, ביכולתו לצלם במהירות, ותוך רגישות עצומה למה שקורה סביבו", סיפר שפיגל, "היה לנו חששות לפני שיצא לצלם שמא הוא עדיין לא מספיק מיומן, אבל הוא עמד במשימה בגדול. בחדר העריכה ישבו אחר כך הבמאי והעורך, מילואימניקים, אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בארץ, ולא האמינו למראה עיניהם. הם ניבאו ליאיר עתיד גדול כצלם".

על קברו אמר מפקד מרכז חינוך, בפנותו להורי תחיה וחנניה ולאחים איתן ודניאל: "יאיר הגיע אלינו עם נשמה של אמן - בזכותם, ובזכות היסודות שהענקתם לו בבית, העניק הוא לנו מנשמת האמן שבו, והשקיע כל נים מנימי נפשו בשירותו כצלם בצה"ל. אני גאה במשובים שאני מקבל על הסרטים, שבהם נטל תפקידי מפתח"."הרמן", כפי שכונה בפי חבריו ליחידה, התחבב על חבריו ועמיתיו, עם טוב הלב, האיכפתיות והדוגריות שלו, כמו גם הנכונות לסייע לחברים. "אהבנו אותו על חן הנעורים, ההתלהבות שלו, הג'ל בשיער והניסיונות שלו 'לעגל את הפינות' של המסגרת הצבאית", סיפרה מפקדת היחידה סגן אלוף ארנה קוטלר, "אהבנו את כנותו, האכפתיות והרצון שלו לסייע ולהגיע עם היחידה להשגים".

שבועות אחדים לפני מותו, פנה למפקדו והציע לו להתחיל להעביר את שרביט הצילום לאריאל, שהיה עוזר הצלם שלו. "אריאל יצלם, ואני אהיה העוזר שלו" הציע. "ראיתי בזה סימן לגדלות רוח", סיפר יואב שפיגל ליד קברו של יאיר, "יכולת הפרגון מצטרפת למעלות רבות אחרות שלו, שיוצרות מנהיג טבעי של צוות טכני. וכל זה נפסק.

קשה לנו להתאושש. נמשיך עם דמעות בעיניים וחלל גדול בלבד. נחרוק שיניים ונמשיך. אני חושב שככה היית רוצה. היית גדול, הרמן".

חברו של יאיר, יונתן קרני נפרד ממנו: "כל כך הרבה דברים עברנו יחד. הרבה מסיבות, פסטיבל ערד, יוון, סיני ועוד. אני לא מצליח לקלוט שאתה לא פה, שחצי ממני נעלם. אתה היית כל כך יפה, כל כך טוב, כל כך מוכשר ואהוב. אני חושב שאם יש מישהו שאפשר להגיד עליו שניצל את כל ההזדמנויות שהיו לו בחיים עד שהם נפסקו - זה אתה, יאיר. אני אוהב אותך".

מפקד מרכז חינוך אמר: "יאיר הוא קורבן נוסף בנגע תאונות הדרכים. אין כאב גדול מכאבכם. חייו נגדעו, אבל יצירותיו ממשיכות לחיות".

יאיר הובא למנוחות בבית העלמין הקטן של נטף, מוקף בנוף ההררי שכה אהב בחייו.

על המצבה הצבאית הוסיפו לבקשת בני משפחתו את הפסוק מספר תהילים: "גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה".

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה