סמ"ר מאיר מאור גבאי ז"ל

קורות חיים

בן עליה ומשה. נולד ביום י"ט באייר תש"ם (1980.5.4 (בבית החולים "קפלן" שברחובות. הבן החמישי במשפחה חמה ואוהבת, אח לאסנת, אורן, רויטל ויהונתן. בהיותו בן חמש נולד אחיו הצעיר דקל. ששת האחים תפקדו כיחידה אחת מגובשת, מאוחדת ואוהבת.

מאור גדל במושב גפן שבחבל עדולם והתחנך בבית הספר היסודי "גפן תירוש" שבמועצה

האזורית מטה יהודה. בתיכון למד בפנימייה הצבאית של חיל החימוש "אורט צריפין", שם רכש את המקצוע מכונאי רכב. היו למאור ידיים טובות והוא אהב מאוד לצייר.

בנערותו היה מאור חניך בתנועת הנוער "בני עקיבא", ואף השתתף בפעילות של מדריכים צעירים במסגרת המועצה האזורית מטה יהודה. תחביבו העיקרי היה טיולים בארץ: בכל הזדמנות היה אורז תרמיל ומקל ונעלם בין שבילי הארץ שכה אהב. ענף הספורט החביב עליו היה סנפלינג ­ גלישה ממצוקים באמצעות חבלים. חלומו היה להיות מדריך סנפלינג בצוקי דרגות שבסמוך לים המלח.

מאור ­ כשמו כן הוא ­ היה נער מלא אור אשר מילא את הבית באור ובצלילים. מגיל צעיר הפגין כישורי מנהיגות יוצאי דופן, היה הבולט שבחבורה והמיוחד מכולם. "בכל מקום שהיה, תמיד הייתה סביבו 'הילה' ואי אפשר היה לפספס את

נוכחותו," סיפר אחד החברים.

מאור היה איש של שלום ושל חסד. מעולם לא נטר טינה, אהב את הזולת והאיר פנים לכל אדם. רגיש היה למצוקתם של אנשים קשי יום ואת כל אשר היה לו ביקש לחלוק עם אחרים. כילד, מספרת אחותו, חילק לילדים אחרים ממתקים, דברים טובים וכסף, ובתקופת לימודיו בפנימייה הצבאית דאג תמיד לחברים מועטי יכולת לציוד אישי ולדמי כיס.

מאור היה עמוד התווך במשפחתו. נטייתו המובהקת לניקיון ולסדר ניכרה כבר בצעירותו. הוא הרבה לעזור בעבודות הבית, היה מנקה ביסודיות ומשאיר אחריו בית בוהק ומבריק. מדי יום שישי, לאחר שסיים לעזור בביתו, היה מתנדב לעזור בעבודות הבית והגינה גם בבתים אחרים במושב, וכך זכה בכמה "אימהות" נוספות. סביב שולחן השבת, אז היו מתכנסים כל בני המשפחה, היו העיניים נשואות אל מאור משום שהיה מצחיק את כולם עד דמעות.

מאור ניחן בחוכמת חיים ורבים מצאו בו אוזן קשבת. מעידה אחותו הבכורה, אסנת: "מאור היה בשבילי האח ה'מראה' ­ תמיד היה אכפת לי מה דעתו בכל נושא."

מאור התגייס לצה"ל בראשית חודש פברואר 1999 ואף שיועד לשרת במקצועו, מכונאי רכב, התעקש ללכת בעקבות אחיו

יהונתן ולשרת כחייל קרבי. אחרי מאבק לא קל הגיע לסיירת "עורב" של חטיבת "גולני", לא לפני שעבר קורס מדריכי טרקטורונים וכן שירת תקופה מסוימת בביסל"ח (בית הספר למ"כים ולמקצועות החי"ר). על מאור הלוחם ואיש הצוות מספר חברו לשירות מאיר מלול: "מאור היה דמות דומיננטית בצוות, דמות של מנהיג, כזה שכולם ניסו להתחבר אליו.

היה עם ערכים ואופי של אחד שלא מתפשר על שום דבר בעד חברות אמיתית. מאור תמיד בלט בצוות בצורה שמעוררת התפעלות: אם זה מבנה הגוף המוצק והשרירי שלו, או ההתמצאות שלו בכל הקשור לחיילת בכלל ולכלי הנשק בפרט. בכל פעם שהיה נחוץ לבחור חייל שידגים תרגיל מסוים כתצוגת ראווה למבצעים הבאים אחריו, טבעי היה שיבחרו במאור שידגים לכולם. מאור נתפס בעיני החיילים והמפקדים כ'חייל­על', אחד שיצליח לעבור כל מכשול ומשימה שתוטל עליו."

סמל­ראשון מאיר­מאור גבאי נפל בעת שירותו ביום י"ג בתשרי תשס"ב (2001.9.30 .(בן עשרים ואחת היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין של המושבים גפן­תירוש. הותיר הורים, שתי אחיות ושלושה אחים. במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב סגן­אלוף אמיר אבולעפיה, מפקד היחידה: "דמותו הבולטת והכריזמטית של

מאור היוותה דוגמה לכל חיילי הגדוד בהשקעתו ובמסירותו הרבה. רוח ההתנדבות אשר פיעמה בקרבו לא שככה ולו במעט במהלך שירותו הצבאי, החל בהתנדבותו ליחידת 'עורב' ב'גולני' ועד לאופן בו ביצע כל משימה שלה נדרש. "מאור היה חבר ורע, אשר לא חסך בנתינה ובעזרה לכל הנזקק לכך. מתוך היכרותי עמו, יכול אני להעיד כי ניחן

בשורשים ערכיים ואנושיים עמוקים וכי פעל על פי החינוך ועולם הערכים אשר שאב מביתו.

"מותו המר והטרגי של מאור קטע את התגשמות חלומותיו ושאיפותיו כחייל וכאזרח במדינת ישראל. ... אנו כואבים את

חסרונו של מאור וננצור את זכרו בהערכה ובאהבה בלבנו לעד."

בטקס יום הזיכרון במלאות שלוש שנים לנפילתו, נשאה דברים אחותו של מאור: "זאת הפעם השלישית שאנו כאן עומדים

ועל מותך מבכים. / עדיין לא מאמינים ולא מבינים, / ובבית העלמין ­ נר אחר נר אנו מדליקים. / התחושה של לאבד אדם יקר / היא תחושה של כאב אכזר / המותיר אחריו יתומים רבים / ללא טיפה של רחמים. / ... / אני רוצה שתדע, שאילו הייתה לרשותי משאלה / הייתי מקדישה את כל כולה כדי לראות אותך."

ספדו למאור החברים: "הנה עברו שלוש שנים ועדיין אלינו לא חזרת. נראה כי הלכת לטיול או לצבא, הלכת אך מסרב

אתה לשוב. כל בוקר מתעוררים אנו למציאות קודרת, מציאות שהשכל יודע מה שהלב מסרב להבין, ודומה כי לא משנה כמה זמן עבר, ולא משנה כמה יעבור, העובדה שמאור איננו לא תיכנס ללב ותמיד נצפה לטלפון או לתקתוק בדלת. רק בימים נבחרים נאלצים אנו לקבל את מה שמנסים אנו להדחיק. קשה לדבר עליך בלשון עבר, ובלתי אפשרי לחשוב עליך כהיה ואיננו עוד. הדלקת אצלנו להבה שמסרבת לכבות. ...

"נוכל למלא דפים אין­ספור על מי שהיית, אך נשמור לעצמנו את הזכות להשאיר גם דברים בשבילנו, דברים שיזכירו לנו אותך תמיד ואף פעם לא נשכח את החבר שלנו. בלבנו תישאר תמיד בלתי מנוצח ותחיה לנצח".