קורות חיים
בן מניה ויחיאל. נולד בקיבוץ רמת רחל ביום כ"ט באב תשל"ג (27.8.1973), בן שלישי להוריו – אח צעיר לאורי ולאילן. אחריו נולדו חגי, ניר ונורית.
אייל גדל בקיבוץ רמת רחל, הנמצא דרומית לירושלים.הוא למד בבית הספר היסודי "אלון" בקיבוץ מעלה החמישה והמשיך לתיכון "ברנר" בקיבוץ גבעת ברנר.
"אייל נולד עם שתי עיניים כחולות, ענקיות וסקרניות", מספרים הוריו, "לא היה תחום שלא גילה בו עניין והצטיין בו. כל מה שעסק בו, נעשה על הצד הטוב ביותר". מגיל צעיר הוא התעניין בכל תחומי החיים, ומיום שלמד לקרוא, קרא וגמע כל ספר שנפל לידיו- הוא פשוט "בלע ספרים". שאיפתו כילד, מספרים הוריו, הייתה להיות גיאולוג, ארכיאולוג או אסטרונום.
אייל אהב חיות, עבד בפינת החי של הקיבוץ ובילה שם ממושכות. בתקופה מסוימת ריכז את פינת החי. הוא הקדיש המון זמן לחיות וטיפל בהן באהבה עצומה, במסירות ובאחריות יוצאת דופן. פינת החי והחיות בה, היו מרכיב חשוב בעולמו. כשלמד בתיכון, הנסיעה לבית הספר ארכה כשעה, אייל נהג לקום השכם בבוקר, לבדוק ולהאכיל את החיות. בשובו מבית הספר בילה שעות נוספות בפינת החי, ניקה את המקום ודאג לרווחת החיות כל ימות השנה, בחורף הקר ובימי הקיץ החמים ביותר.
בקיבוץ אייל היה פעיל בחברת הילדים , תחילה כחניך ובהמשך כמדריך צעיר. השתתף בחוג סיירות של החברה להגנת הטבע ובמהלך השנים היה מדריך וטייל.
בבית הספר התיכון בלטו כישוריו הלימודיים ואחריותו. אייל הקפיד על הכנת שיעורי הבית והמטלות הבית ספריות ותמיד הגיע לבית הספר עם שיעורים מוכנים. חבריו סיפרו שבדרך לתיכון היו מעתיקים את השיעורים ממנו, או מקבלים ממנו הסבר על החומר הנלמד. מחברותיו של אייל שימשו את מוריו כמופת ודוגמא במשך שנים רבות, גם לאחר שסיים את לימודיו.
בתיכון גבעת ברנר היה נהוג להכין עבודת גמר. בזכות רגישותו לזולת, בגרותו והבנתו הפוליטית הוא בחר להקדיש אותה לחקר הזהות של הערבים אזרחי ישראל וקרא לה "נוער ערבי ישראלי – בין לאומיות לנאמנות למדינה". בעת הכנת העבודה נסע למוסדות חינוך ערביים-ישראלים, ביקש מאנשי המקום למלא שאלונים ואחר כך ניתח אותם ברמה הגבוהה ביותר. בשנת 1992, בסיום הלימודים, קיבל על עבודה זו פרס על שם "גור אריה" לעבודות גמר מצטיינות. בנימוקי מתן הפרס נאמר: "הכותב הצליח בעבודתו להבהיר מושגים ועמדות השגורים בדיבור היומיומי בלא שתמיד מקפידים הדוברים או השומעים לעמוד על הבדלי דקויות ולרדת לעומקם של דברים ... אייל בחר לעסוק בחקר סוגיה זו, לדבריו, משום חשיבותה הרבה בימינו ובארצנו. עם זאת הוא שומר על מרב האובייקטיביות של הגשת הדברים ומציגם בצורה עניינית ומעניינת מאוד".
בתום לימודיו התיכוניים התנדב אייל לשנת שירות. אותה עשה בקן תנועת "הנוער העובד והלומד" בראשון לציון. שם הכיר את לילך אהבתו הגדולה, לימים רעייתו.סיפר חבר על התקופה בקן התנועה : "ארבע ועדות היו בקן בראשל"צ מרכז שברחוב רמז 33:יורם הקומונר הלך למועצת הקן; פרח הקומונריות הלכה לוועדת תרבות ; גאיה הקומונרית הלכה לוועדת עלון; ואייל הקומונר שלנו הלך לוועדת משק ומפעלים, כי אצל האחרים מדברים ואצלו-שותקים, עובדים ועושים".
אייל התגייס לצה"ל ביום 10.12.1992, למסלול בני משקים בחטיבת הנח"ל. אחרי ששירת כלוחם חי"ר, יצא לקורס קצינים ושב כקצין לחטיבה, פיקד על חיילים והצליח מאוד בתפקידו. תמיד גילה כלפי חייליו אחריות ומסירות אינסופית , הוכיח את מקצוענותו וקנה את ליבם כשידע לתת דוגמה אישית לכל מה שדרש. "מפקד כזה אי אפשר לשכוח", סיפר לבני המשפחה אחד מחייליו של אייל.
בתום שירות קבע בן שנה הוא השתחרר מצה"ל בדרגת סגן, למרות הלחצים שהופעלו עליו להיות מפקד הפלוגה.
לילך אהבתו, אותה הכיר אייל בקן בראשון לציון, השתחררה אף היא מצה"ל ושניהם יצאו, כפי שתכננו מראש, לטיול לגלות את מרחבי דרום אמריקה. במכתבים ששלחו למשפחות נהגו לתאר את חוויותיהם: "... יצאנו בבוקר ונסענו כ-250 ק"מ על דרך מהממת ביופיה", תיארו באחד המכתבים, "רכס האנדים נמצא מימין ומשמאל ומכוסה ירוק כולו. נהרות מפלים שנופלים עשרות מטרים ונחלים זורמים בין העצים, קרחונים תלויים על צוקים – זה הנוף לאורך כל הדרך ..."
בשובם ארצה מהטיול הגדול, החליטו למסד את הקשר ונישאו. הם עברו לגור בבאר שבע, שם לילך החלה ללמוד מדעי ההתנהגות באוניברסיטה. אייל למד לקראת הבחינה הפסיכומטרית, ומשעבר אותה נרשם גם הוא ללימודים באוניברסיטה. בזמן שהיה לו בטרם התחיל ללמוד, הוא פנה מיוזמתו למחלקת הרווחה בעיריית באר שבע, ביקש להתנדב והחל לחנוך ילד.
אייל למד הנדסה כימית בבאר שבע, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, כשלנגד עיניו עומד קידום המודעות והפתרונות לשמירה על איכות הסביבה. למרות שנתוניו אפשרו לו לבחור ללמוד כל מקצוע שרצה, אייל בחר להישאר נאמן לעקרונותיו ולתחומי העניין שלו ולוותר על מקצועות הנחשבים רווחיים יותר.
אייל מצא באוניברסיטה בית. הוא עבד כעוזר מחקר ובהמשך כמתרגל, בילה ימים ולילות במעבדה, אהב את העבודה ואהב לספר על המחקרים שערך. מדי שנה זכה במלגת הצטיינות ובפרסים נוספים – ופעמיים במהלך לימודיו אף היה מצטיין הדיקאן. למרות הלימודים התובעניים, אייל מצא זמן לפעילויות נוספות, והיה פעיל במפגשי דו-קיום שהתקיימו באוניברסיטה בהשתתפות ערבים ויהודים.
חייהם של אייל ולילך בבאר שבע היו מאושרים. מספרת לילך: "אייל היה הבן זוג האופטימאלי: אוהב,תומך ושותף לחיים ולדרך. הוא היה אדם נדיר, אופטימיסט, אקטיביסט ואוהב אדם, חכם, סקרן וצנוע". בפסח, כשיצאו לטיול בטבע עם חברים, יעץ אייל לרעייתו איך להתגבר על מעבר בדרך קשה: "אל תחשבי על הקושי. תבחרי לך נקודה באופק, הסתכלי עליה ותדעי שלשם את מגיעה". זאת הייתה מאין צוואה שהשאיר לה, שכן במהלך טיול זה הוקפץ אייל לשירות המילואים ממנו לא שב.
אייל עמד לסיים את לימודי התואר הראשון בהצטיינות, ותכנן ללמוד לתואר שני במכון ויצמן ברחובות. מרציו בבאר שבע סיפרו שמיעט לדבר, אך משדיבר הבינו מיד שלפניהם אדם בעל יכולות גבוהות, שעתיד לבלוט בתחום המחקר והגילוי.
חבריו ללימודים כתבו עליו, בהספד שנשאו: "בכל להקת ציפורים ישנה הציפור שטסה לה ראשונה בקצה. לפי ציפור זו יש ליישר את הקו, כי היא זו שמתווה את הדרך. כזה היה אייל, התלמיד המצטיין של המחלקה, חוכמה אדירה עם צניעות אמיתית ..."
בשירות מילואים הוצב אייל בחטיבת חי"ר 5, שם שירת בפלוגה המסייעת בגדוד. פקודיו ביחידה סיפרו שהיה קפדן, אך נוכחו לדעת שלהקפדתו על כל פרט יש ערך רב. הוא דאג להם כמו אבא והוכיח מקצוענות ומסירות כשהמוטו שלו הוא להשיבם הביתה בשלום.
בעקבות גל פיגועי טרור ופיגועים במחבלים מתאבדים וחודש "מרץ השחור" בו נהרגו למעלה מ- 136 ישראלים בתחילת שנת 2002, ולאחר הפיגוע בערב ליל הסדר במלון "פארק" בנתניה, הוחלט על מבצע "חומת מגן" שנערך בשטחי יהודה ושומרון אליו גויסה חטיבתו של אייל בצו שמונה ב-29.3.2002.
לאחר אימון קצר יצאה החטיבה לפעילות מבצעית בג'נין, שם לחמו במשך שמונה יממות.
בבוקר יום כ"ז בניסן תשס"ב (9.4.2002) נפל אייל בעת מילוי תפקידו בג'נין. בצל"ש יחידתי שהעניק אלוף פיקוד המרכז, האלוף יצחק איתן, מתואר הקרב: "במהלך לחימה במחנה הפליטים בג'נין, תוך התקדמות אחד הכוחות לעבר בית, נפתחה אש מכמה כיוונים לעבר הכוח. בקרב שהתפתח נפלו שלושה-עשר מפקדים וחיילים. חיילי הכוח שנתקל, וכוח אחר שהגיע לסייע בפעולה, נלחמו בחירוף נפש לחילוץ חבריהם שנפגעו, עד לחילוצם. למרות הנפגעים המשיכה הפלוגה להילחם, עד לכניעת מחנה הפליטים. על גילוי ערכי הדבקות במשימה, אומץ הלב, הרעות ואחוות הלוחמים, מוענק לפלוגה אות ציון לשבח מטעם אלוף פיקוד המרכז."
חבריו ששבו מהקרב סיפרו כי ההחלטה שקיבל אייל במהלך הלחימה, הביאה לשינוי במהלך הקרב ואפשרה בסופו של דבר את ההשתלטות על מקורות הירי.
עם סגן אייל יואל נפלו 12 חיילים: רב-סרן עודד גולומב, סרן יעקב אזולאי, סרן דרור בר, רב-סמל ראשון טירן ארזי, רב-סמל ראשון אבנר יסקוב, רב-סמל ראשון יורם לוי, רב-סמל רונן אלשוחט, רב-סמל עמית בוסידן, רב-סמל מנשה חבה, רב-סמל שמואל דני מייזליש, רב-סמל אייל עזורי ורב-סמל אייל צימרמן.
אייל היה בן עשרים ותשע בנפלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקיבוץ רמת רחל, שם גדל. הותיר אישה, הורים, ארבעה אחים ואחות.
לזכר אייל הופק סרט בן כשעתיים ובו בני משפחה וחברים מכל תחנות חייו מספרים עליו ונזכרים ברגעים משותפים איתו. בני המשפחה מספרים על ההתמודדות עם מותו ועל מניע ראשי לעשיית הסרט – שאחייניו של אייל יזכו להכיר את הדוד שלהם. גם עמיתיו לשירות הצבאי מדברים בסרט ומספרים על הקצין שהיה, שקנה את לב חייליו בזכות המקצוענות בכל תחום, גישתו הבלתי אמצעית והחמה לכל אדם והדוגמה האישית שנתן.
בסיום הסרט עוסקים כל משתתפיו, ילדים כמבוגרים, בבניית מתקנים ב"חוות אייל" שהוקמה בקיבוץ לזכרו. במהלך העשייה הם מספרים שזהו הזיכרון שהם רוצים להנחיל – עשייה למען הסביבה.
"חוות אייל" היא חווה אקולוגית טיפולית שהוקמה בקיבוץ רמת רחל ביוזמה משותפת של המשפחה והקיבוץ. החווה הוקמה מתוך כוונה להמשיך את דרכו של אייל, שאהב בעלי חיים וטבע ועסק בתחום איכות הסביבה ושמירה על הסביבה. בחווה מגדלים ומטפלים בחיות בית שונות, מטפחים גן ירק ובוסתן עצי פרי, מייצרים קומפוסט אורגני ובונים בשיטות שונות ידידותיות לסביבה. במסגרת החווה מתקיימות פעילויות שונות ומגוונות לילדים ולמבוגרים, וכן טיפול באמצעות בעלי חיים.
משפחתו של אייל הקימה קרן לזכרו, השותפה בהקמת החווה וכן מעניקה מדי שנה פרס לסטודנט באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שם למד. הפרס מוענק לסטודנט העוסק בתחום בו חלם אייל לעסוק - מחקר המקדם את השמירה על איכות הסביבה.