קורות חיים
סמל שני קוממי מנשה (מני), בנם הרביעי של אביבה ורחמים. נולד ביום י"ח באלול תשמ"ה (4.9.1985) במושב עמינדב שליד ירושלים. אח לעינב, חגית, לירון, חיים, חן, אור ויעקב.
מנשה – מני בפי כולם – נולד בבית חולים "שערי צדק" בירושלים, בן זכר לאחר שלוש בנות והשמחה הייתה רבה.
בגיל שנה וחצי החל מני לבקר במעון "נעמת" במושב עמינדב, ובגיל שלוש עבר לגן ילדים במושב. בגיל שש עלה לכיתה א' בבית הספר הממלכתי-דתי "מימון" בירושלים ולמד בו עד כיתה ח'.
מני היה ילד שקט ועדין, בעל אופי נינוח ורגוע. הוא מִגנט את כל הסובבים אותו בחיוכו הכובש והיה חברותי ואהוב על כולם. ילד אכפתי המכבד את הזולת ובייחוד אנשים מבוגרים. גם בבגרותו השפיל את מבטו בעת שיחה עם מבוגרים ממנו. הנתינה והעזרה היו חלק ממנו.
הוא אהב מאוד כדורגל, שיחק במושב עם הילדים והמבוגרים, ומגיל שמונה החל להתאמן בקבוצת הילדים של בית"ר ירושלים. בגיל עשר עזב את הקבוצה עקב מחלת הכליות של האב.
מספר אביו, מני היה אמור לצאת לטיול שנתי לשלושה ימים לאילת ב-11.11.01, טרם נסיעתו ביקש מאביו כי ישאיל לו טלפון נייד לטיול, על מנת לאפשר לו קשר זמין עם המשפחה כל הזמן. הצעתי לו את מכשיר הטלפון האישי שלי, מני התעקש שלא לקחת את המכשיר שלי ואמר לי "אבא אתה זקוק לנייד יותר ממני" כמה שזה היה נכון! כשעה וחצי אחרי יציאתו של מני לטיול התקשרו אלי מבית החולים הדסה עין כרם והודיעו לי שיש לי כליה להשתלה.
מני היה ילד משפחתי מאוד, חבר טוב לאֶחיו, מחובר להוריו בקשר חם. היה לו קשר מיוחד וחברי עם אביו. משחר ילדותו הקפיד מני לפקוד את סבו וסבתו מצד אביו שגרו במושב, לקדמם בברכת בוקר טוב לשוחח איתם ולחבקם.
מני המשיך ללימודים תיכוניים בפנימייה הצבאית לקציני ים ותיכון "אורט ימי" באשדוד. גם שם התחבר לכולם.
מני היה עלם צנוע, ביישן, שקט וממעיט במילים, אהב לשיר מוזיקה ים תיכונית, מוזיקה יהודית ומוזיקת קודש. הוא הקרין רוגע, וחזותו המרשימה שיקפה את אישיותו העדינה והנדירה. הוא היה בעל חוש הומור וחיוך מקסים.
בגיל שבע-עשרה החל להתכתב עם ויקי אזואלוס, תלמידה בבית הספר שבו למד. הקשר ביניהם נרקם לאיטו והתפתח לאהבה גדולה ולחברות אמיצה. ויקי כתבה: ..."ידענו שהאהבה שלנו כל כך חזקה ושהמרחק זה הדבר האחרון שיפריד בינינו. היינו כל כך ביחד שלפעמים גם לנו זה היה מוזר. עבדנו ביחד, ישנו ביחד, קמנו, שתינו, אכלנו – הכול ביחד. הייתה בינינו אהבה מיוחדת. אהבה שלא רואים כל יום, אהבה שאינה תלויה בדבר – אהבה אמיתית... אני זוכרת את הטיולים של שבת; הנסיעות לעדן, אביבית או יוני. איפה לא היינו? אפילו כשסתם היינו עושים סיבוב למכולת, לקנות שוקו בשתיים בלילה. אני מנסה להיזכר במשהו רע אבל אין לי... טוב הלב והתמימות היו טמונים בך כל כך עמוק שלא היה אפשר לשנות את זה".
בספר המחזור של בית הספר נכתב עליו: "צעיף בחורף תמיד לובש / השם ויקי את הלב שלו כובש / בית"ר ירושלים אצלו במים ובאש / כשהוא עם הכדור זה מחזה מרגש". ועוד: "אולי הוא נראה תמים ושקט / אבל כל השיעור הוא רק מפטפט/ 'זנגה' זה שמו השני, והמיוחד / כנראה שציון יקרא לו כך לעד. / ילד נחמד ומקסים / וכל הזמן עם חיוך על הפנים".
כאשר סיים את לימודיו החליט מנשה לעבוד עד מועד גיוסו לצבא, ולעזור להוריו מבחינה כלכלית. כך נהג גם במהלך חופשות הקיץ. הוא עבד כמלצר ובצביעת בתי ספר. מעסיקיו העריכו מאוד את אחריותו, עד כדי כך שניתן לו רכב לשיווק ולהפצת קייטרינג, על אף גילו הצעיר.
מני התגייס לצה"ל ב-31.3.2004, ביקש להיות לוחם ולהתקבל למשמר הגבול. מני שאף להיות קצין. אחרי ארבעה חודשי טירונות שובץ למג"ב (משמר הגבול) ירושלים שלא נחשב מסוכן במיוחד, ומני התאכזב משום ששאף לשרת בתפקיד הקרבי ביותר. אלי צ'קול, חברו לשירות הצבאי, סיפר שמני השתדל לסיים את הטירונות בהצטיינות וחלם להתקבל לקורס מ"כים ולתפקידי בילוש. ואכן, הוא הגיש בקשה לקורס מ"כים, אבל לרוע המזל לא הספיק להגיע לקורס, שאיפותיו נקטעו באִבָּן בפיגוע הנורא.
ב-21 בספטמבר 2004, בשיחת טלפון עם אביו, הזהיר אותו אביו, מאישה ערבייה עטויה רעלה. למחרת ניצבו מני וחברו רב-שוטר ממויה (יונתן) טהיו, שניהם שוטרי מג"ב, בעמדת הבידוק של תחנת ההסעה המגודרת בצומת הגבעה הצרפתית בירושלים. סמוך לשעה 15:40, כאשר מתחם התחנות היה עמוס בעשרות אזרחים וחיילים, הם הבחינו בבחורה פלסטינית לבושת שחורים, עטויה רעלה ונושאת תיק, המנסה לעבור את עמדת הבידוק. היא עוררה את חשדם, הם הורו לה לעצור ויצאו מהעמדה לעברה. הצעירה סירבה לפתוח את התיק שבו, התברר מאוחר יותר, נשאה חמישה קילוגרם של חומר נפץ, אותם התכוונה לפוצץ בתוך ההמון. עיכובה על ידי מני וחברו גרם לכך שהמחבלת הפעילה את מטען החבלה מוקדם מהמתוכנן. כך מנעו שני השוטרים בגופם פיגוע קשה יותר וחייהם של אזרחים רבים ניצלו. כוחות גדולים של מגן דוד אדום פינו כשלושים פצועים מזירת הפיגוע לבתי החולים. מני, שנפצע אנושות, הובהל לבית החולים הסמוך, "הדסה" הר הצופים, אולם נפטר מפצעיו. גם רב-שוטר ממויה (יונתן) טהיו נהרג בפיגוע.
הזרוע הצבאית של הפת"ח, "גדודי חללי אל-אקצה", קיבלה את האחריות לפיגוע.
מפקד מחוז ירושלים, ניצב אילן פרנקו, שהגיע לזירת האירוע, שיבח את השוטרים ואמר: "פעילות שוטרי מג"ב בצומת מנעה פיגוע כבד מאוד באזור תחנות האוטובוס שבו היו עשרות אנשים".
מנשה קוממי נפל ביום ז' בתשרי תשס"ה (22.9.2004) בפעילות מבצעית בירושלים. בן תשע-עשרה היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בהר הרצל בירושלים, בחלקה קרובה לבן דודו וחברו רענן קוממי שנהרג בפעולת השייטת בשכם שנה קודם לכן. מנשה קוממי הותיר אחריו הורים, ארבע אחיות ושלושה אחים.
הוא הועלה לאחר מותו לדרגת סמ"ש (סמל שני).
מני ורני (רענן) התגוררו בסמוך זה לזה במושב והיו חברים קרובים. אֵבֶל כבד ירד על מושב עמינדב עם היוודע דבר האסון הנורא, עשרות חברים ובני משפחה פקדו את בית משפחת קוממי.
בטקס הלוויה נכחו השר לביטחון הפנים גדעון עזרא, מפכ"ל המשטרה רב-ניצב משה קראדי, מפקד מחוז ירושלים ניצב אילן פרנקו, ומפקד משמר הגבול ניצב חוסיין פארס.
משפחתו ומכריו לא התפלאו שגילה גבורה שכזו, "הוא מעולם לא פחד מכלום, וגם את המשימה הזאת בטוח שביצע ללא פחד," אמרו.
אביו של מני כתב: "אתה שם למעלה במרומים ואנו פה למטה מתגעגעים. / ההורים, האחים והחברים. את דמותך אנו זוכרים. / עם החיוך המקסים והנעים ושאת חייך הקרבת לאחרים / ולרגע לא חשבת על ההורים, האחים ועל החיים היפים. / אותנו השארת המומים וכואבים שנשמתך שם למעלה במרומים. / בקרבת האלוהים חיים / אבא ממך מקבל מסרים ואותם לבקשתך מבצעים / כי לפעמים חלומות מתגשמים / ולאל אנו פונים לקבל מעט רחמים".
עובדיה יעקב, דודו של מנשה, סיפר בדמעות: "ביקשתי ממנו, 'אל תלך למג"ב, לך לחיִל אחר. הוא לא שמע בקולי ואמר לי שהוא אוהב את החיל הזה".
שלומי מורד, בן דודו של מני, הספידו: "כשאמרת לי שאתה הולך למג"ב, לא הבנתי למה, היום אני יודע. כמי שהכיר אותך מקרוב, אני יודע שאפשר היה לסמוך עליך בעיניים עצומות. תמיד נתת מעצמך למען הזולת. הפעם הלכת עד הסוף עם ה'אני מאמין' שלך ונתת את עצמך". שלומי חתם את ההספד במילים "פרח", "חיוך" ו"גיבור".
מפקדו, רב-פקד רבאח ג'אמל, סיפר על צחוקו של מני, על חיוכו הנבוך ועל מבטו העמוק. "בגבורתך," ספד לו, "גרמת לנו להיות גאים בכך שאנו לובשי מדים".
"בחור משכמו ומעלה, עניו וצנוע" – תיאר אותו אלי חכמון, מזכיר מושב עמינדב וידיד המשפחה.
מתוך דברים שכתב רועי, חבר מהצבא, שהכיר את מני בחודשיים האחרונים לחייו: "... חודשיים בהם זכיתי להכיר אדם נפלא – אותך מני – עם החיוך התמידי שלעולם לא נמחק לך מהפנים. רק עכשיו במבט לאחור אני מודה לאלוהים על השבתות שלא היינו אמורים לסגור וסגרנו ביחד, הרווחתי עוד כמה שעות בחברתך... אני זוכר איך ביום הולדתך, ביום שישי בערב היינו במשמרת בעיר ושרת ורקדת כמו משוגע. ואיך שקראנו אחד לשני 'טירון מצ'וקמק', ואיך שביום הפיגוע קיבלת את האם-16 המקוצר ואמרת לי שאתה לא מתלהב מהמקוצר כמוני וכמו החברים שקיבלו אותו כבר מזמן..."
בעמינדב הוקמה אנדרטה לזכרם של שני בני הדודים – רענן ומני קוממי – שנפלו בפער של כשנה. ספר תורה אשר נתרם על ידי נדבנים לזכרו של מני, הוכנס לבית הכנסת "אוהל מועד" בעמינדב.
מדי שנה בסוכות נערך טורניר קַטְרֶגֶל במושב לזכרו של מני, והמשפחה מעניקה גביעים לזוכים. כמו כן, להנצחתו מארגן משמר הגבול מסע אופניים שנתי.
בנוסף, לזיכרו , פיתח אביו פטנט למנעולנים MENI MAGIK LOCK.