קורות חיים
בן סעדה ולעזיז. נולד בשנת תשי"ד (1954) במרוקו. בן בכור להוריו ולו תשעה אחים ואחיות.
אלברט עלה ארצה עם הוריו כשהיה בן חצי שנה. המשפחה התיישבה במושב שדות מיכה שבאזור בית שמש והייתה ממקימי המקום. הוא גדל והתחנך במושב, למד בבית הספר היסודי האזורי והמשיך ללימודי תיכון בפנימייה במכמורת.
מגיל צעיר עזרו הילדים בעבודות המשק. בכיתה י"א עזב אלברט את הלימודים לטובת סיוע להוריו שעסקו בחקלאות ובגידול עופות, החליף את אביו בנהיגה על המשאית בבעלותו ולקח חלק פעיל בעבודות השונות. היה חרוץ ובעל ידיים טובות. אכפתי ומסור מאוד להוריו, ביקש להקל ולסייע להם ככל יכולתו.
בשנת 1972 התגייס לצה"ל ושובץ לשירות בחיל השריון, בגדוד תשע בחטיבה ארבע-עשרה.
ביום שבת, י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) פרצה מלחמת יום הכיפורים. אלברט היה בתורנות בבסיס והוקפץ יחד עם יחידתו דרומה. החטיבה בה שירת הוצבה ללחימה על קו תעלת סואץ מול האויב המצרי ונשאה בנטל העיקרי של בלימת הכוחות המצרים שחצו את התעלה. בהמשך לחמו לכיבוש ה"חווה הסינית", ובקרב שאִפשר את צליחת התעלה על ידי כוחות ישראל והכרעת חזית הדרום.
המלחמה גבתה מחיר כבד בקרב אנשי החטיבה ורבים נהרגו. לימים סיפר: "כשהתחילה המלחמה רוב הטנקים שלנו לא ירו אפילו פגז אחד. הגדוד נמחק, נשארו שני טנקים. זהו. זה הסיפור שלי על המלחמה".
חרף המראות הקשים, לא איבד מעוז רוחו ופעל ללא חת לאיסוף הפצועים בשטח הלחימה ולהבאת הנופלים לקבר ישראל. על פועלו זה קיבל ציון לשבח ותואר על ידי חבריו כ"חייל הכי אמיץ שקיים". במסירות רבה, הקפיד לשלוח גלויות הביתה מהשטח ובהן מסרים של הרגעה. באחת מהגלויות כתב לסוניה חברתו - "אין לך מה לדאוג, אני מרגיש בסדר. שלום ולהתראות בקרוב".
בשנת 1975 נשא לאשה את סוניה, חברת נעוריו. על ההיכרות ביניהם היא סיפרה: "אלברט הגיע עם חבריו לבית שמש למרכז לבלות. הוא היה נער יפה תואר ושלחתי את אחת מחברותיי לבקש שיהיה חבר שלי". בני הזוג חלקו אהבת נעורים שהבשילה לזוגיות טובה. אומנם נהג לקמץ במילים אך אהבתו לסוניה הדהדה במעשיו ובהתנהגותו. לאחר שנישאו, הקימו את ביתם במושב שדות מיכה ונהנו מהקרבה להוריו. כבן מסור, חשוב היה לו לתמוך בהם ולהיות בקרבתם.
במרוצת השנים, נולדו לבני הזוג חמישה ילדים - ליטל, גיא, אלי, סיוון ואדם. אלברט היה איש משפחה למופת, בעל ואב מסור ואוהב. עסק שנים רבות בתחום החקלאות. הפגין כישרון ובלט כחקלאי מצליח, עסק בגידולים של ירקות ופירות. בהמשך עבד לתקופה כנהג משאית.
במהלך חייו עסק בתחומי עבודה שונים. חריצותו ויכולתו להסתגל למצבים חדשים הביאו אותו להצליח בעיסוקים בהם בחר והוא נהנה מהגיוון, העניין והאתגרים שזימנו לו עבודותיו השונות.
בשנת 2007 נפטר אביו, אירוע אשר טלטל את כל עולמו, כמי שטיפל בו וסעד אותו בשנותיו האחרונות. מות האב עורר בו צלקות ישנות שהותירה בו המלחמה ומצבו הנפשי החל להתדרדר.
לאחר שעבר טיפולים שונים, אובחן כהלום קרב והחל בהליך שיקום, כחלק מהטיפול השיקומי הוצע לו לקחת חלק בפעילות ב"גן הבוטני האוניברסיטאי" בירושלים.
עבודתו בגן הבוטני והעיסוק בגידולים ובטבע הביאו סיפוק לנפשו וריככו ולו במעט את זיכרונות המלחמה. הוא הרגיש תחושה של חיוניות ועשייה ויצר חברויות שהיוו עבורו קהילה תומכת ואוהדת. במשך שתים-עשרה שנים עבד בגן הבוטני.
הבמאי אורי רוזנברג צילם בגן הבוטני את הסרט "אנשי הגן", הזמין לצפייה באתר "וימאו". בריאיון בסרט סיפר אלברט על השיקום שעבר בזכות פעילותו בגן הבוטני - "היה לי קשה ביום הראשון, בפעם השנייה... היום הצמחים זה אהבה שלא חוויתי בחיים שלי. הגינה זה קודש קודשים... החברים פה, אני מרגיש אהבה... אלוהים שלח אותי לגן העדן בשבילי". הסרט הוקרן באירוע שערכה "האוניברסיטה העברית" בירושלים בהשתתפות המצולמים בו. "לאחר שהקטע עמו הוקרן כל האולם קם לכבודו ומחא לו כפיים" סיפרה בהתרגשות רעייתו.
העיסוק בחקלאות והנוכחות בגן הבוטני עשו אותו לנינוח ורגוע יותר. אלברט גילה את משפחתו מחדש והיה נוכח יותר בחיי ילדיו. הוא החל לטפח את המשק במושב וגינת ביתם הפכה להיות פורחת ומלבלבת. בזמנו הפנוי נהנה להאזין למוזיקה, בעיקר אהב מוזיקה מזרחית.
לימים אף זכה להיות סב גאה לשבעה נכדים.
אלברט אטיאס נפטר ביום ד' בחשוון תש"פ (2.11.2019). בן שישים וארבע וחצי בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין גפן-תירוש. הותיר אחריו אישה, חמישה ילדים, נכדים, אחים ואחיות.
ספדה לו אחותו רחל: "אלברט, אח אהוב ומיוחד שלנו. קיבלת הכרה כחלל ה-69 של גדוד 9 חטיבה 14. עכשיו רק נותר לנו להסתכל בתמונות, להיזכר ולנצור את כל הרגעים והזיכרונות איתך. רגעים מלאים בצחוק ורגע אחרי מלאים בעצב ובכאב. כולנו תקווה שאתה נמצא במקום שטוב לך, קל לך יותר והכי חשוב שאתה כבר לא חווה שוב ושוב את חווית המלחמה.
אלברט, אנחנו מודים לך, זוכרים אותך, מתגעגעים אליך. היום ובכל יום. נוח על משכבך בשלום גיבור שלי".
במהלך השבעה תיעדו בני משפחתו דברים מפי המבקרים על פועלו במהלך הלחימה. את הדברים איגדו לכדי סרטון קצר תחת הכותרת "הקרבה אישית וגבורה עילאית. גבורתכם לנו שריון רעותנו לכם לנצח".