סא"ל שמואל גלינקא ז"ל

קורות חיים

בן חיים ולאה. נולד ביום ד' בתמוז תרפ"ז (4.7.1927) באוסטרוב-מזוביצקי שבפולין. את ראשית חינוכו קיבל בגן הילדים העברי הראשון בעיר מולדתו ולאחר מכן נכנס לבית הספר "תרבות". נוסף לחינוך העברי ספג אל קרבו מרוח הציונות אשר בבית הוריו (האב עסקן ציוני; האם מורה בבית ספר ממשלתי ליהודים). כבן י"א היה בעלותו עם אמו לארץ (האב עלה שנתיים לפניהם). המשפחה התישבה אז בכפר-יהושע. יחד עם אהבתו הרבה לארץ וחלומותיו הנלהבים עליה הביא אתו הנער גם ידיעה בעברית, אמנם דלה היתה, אך רצונו העז ומרצו הכביר עמדו לו בהסתגלותו לילימודים עד כדי כך שלא מצא קשיים בהם. כשאורגנו פלוגות העבודה של חברת הילדים בבית הספר התמסר בכל נפשו לעבודה החקלאית שבהן, ומה רבה היתה שמחתו על החלטת-הוריו לשלחו , אחרי סיימו את לימודיו בבית-הספר בכפר-יהושע, לבית הספר חקלאי.

היה בן המחזור הראשון של המגמה ההסתדרותית שנפתחה אותה שנה במקוה-ישראל. במשך שנות-לימודיו שם לא ניתק את קשריו עם חבריו בכפר ובשעה שהחלו ללמוד בכיתות-ההמשך בירושלים הצטרף לחבריו לאחר גמר-לימודיו ב"מקוה", והרחיב השכלתו בתוכם. בגיל צעיר הצטרף ל"הגנה" ואף הדריך תלמידים רבים.

בכפר-יהושע עסק בעבודה חקלאית, אבל בגלל המצב בישוב התנדב לשורות-הפלמ"ח, כי בו ראה חזות הכל. בתחילה השתייך לפלוגה הימית והקורס הימי אשר אליו הגיע נועד להכשיר ימאים בהעלאת-מעפילים לארץ. ביום 29.6.1946, היא "השבת השחורה", נאסר עם מרבית-חבריו והובא למעצר בעתלית ואחר-כך ברפיח; אך לאחר שישה שבועות, כשנשתחרר, המשיך בפעולה ברוב התלהבות.

במלחמת-הקוממיות נמנה עם חטיבת "הראל" - תחילה כמ"מ בפלוגתו של חברו הטוב ג'ימי (הוא אהרן שמידט ז"ל, שנפל ביום ט"ז בתשרי תש"ט - 19.10.1948); לאחר-מכן שירת כמ"פ, וכל דרכו בצבא, מאז ועד נפלו, רצופה עלילות גבורה ופרקי הוד. הצטיין בכושר-מנהיגות ואומץ-לב בקרבות לשחרור ירושלים. בקרב על הראדאר נפצע אך לא עזב את המערכה והמשיך בראש-אנשיו מתוך עוז-רוח - תכונה שהיתה לשם-דבר בשורות לוחמינו ואשר עמה עבר את כל שלבי-הקרבות של מלחמת-הקוממיות. כתום המלחמה החליט לא לנטוש את שורת המגנים והלוחמים והצטרף לשירות-קבע, כשהוא אומר למשפחתו: "אין ברירה, הגנת-הארץ היא העיקר".

בצה"ל ראה חזון לאומי ויעוד חלוצי והצבא היה בשבילו משאת-נפש ותורת-חיים כאחד. אחרי המלחמה נשלח לקורס מג"דים אותו סיים בהצטיינות; אחר כך נתמנה מפקד ענף נשק בבית הספר לחיל הרגלים ואז נתגלה כבקי בבעיות ההדרכה. בשנת 1950 הועלה לדרגת סגן אלוף ומאושר היה כשקיבל את הפיקוד על גדוד של "גבעתי". במשך שמונה שנות שירותו בצה"ל שימש בתפקידים שונים לא רק מתוך כשרון וחריצות, כי אם גם בדבקות ובמסירות. צמא דעת והשכלה היה מנעוריו ולמרות זמנו המצומצם קרא ושינן הרבה ובעיקר ספרות צבאית, כי תפקידו הצבאי נעשה לתוכן חייו. טרדותיו המרובות ועבודתו האחראית אמנם מנעו ממנו את האפשרות להמשיך בלימודיו באופן סדיר, אך מגמתו היתה להמשיך ולהשתלם באוניברסיטה באחד הימים.

בתוקף מעמדו כקצין מטה כיהן בתפקידי מוקד בימי פעולות התגמול, אשר בתכנונן היה חלקו רב. אך הוא לא רק שיקע עצמו בעבודות הכנה, כי אם גם בתפקידי ביצוע.

בשלהי קיץ 1956 הוטל עליו להקים חטיבה משוריינת ואז נטש את תכניותיו לצאת להשתלמות לחוץ לארץ והתמסר לתפקידו החדש בכל לב. כחודש וחצי לפני מערכת סיני הוענקו לו זכויות לדרגת אלוף משנה אלא שעד כה נפתחה המערכה בה נפל, וכן נמנעה ממנו האפשרות להשלים את תקופת המעבר עד לאישור הדרגה ולענידת סימניה.

במערכת סיני, ביום כ"ז במרחשון תשי"ז (1.11.1956) התיצב בראש החטיבה המשוריינת, שהוא הקים וטיפח, ובקריאת "אחרי" שהיתה חביבה עליו ושגורה בפיו, יצא עם חבריו והסתער על משלטי אבו עגילה הקרב אשר ממנו לא חזר. היה קפדן בענייני משמעת ודייקן בביצוע ועם זה היה מתהלך בקרב פקודיו במאור פנים ונוהג בהם בגילוי לב, ובפשטותו העממית רכש אמונם וחיבתם של כל העובדים אתו. בשעה שהעבירוהו פצוע אנוש לבית-החולים שבשדה השמיע קריאות עידוד לחבריו הלוחמים ובשאלו: "מה נשמע עם החבר'ה?"; "מה נשמע בחזית?" נתערפלה הכרתו ויצאה נשמתו.

הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בשלח, וביום י"ג במרחשון תשי"ח (7.11.1957) הועבר למנוחת עולמים בכפר יהושע; קברו נכרה בצל אותם העצים אשר בנטיעתם השתתף בתקופת עבודתו בכפר. הניח אשה ושלושה ילדים.

בקובץ "לבנינו", שהוציא כפר-יהושע בשנת תשי"ט, הובאו דברים עליו, לזכרו ומשלו. בהוצאת "דבר" הופיע ספר על חייו ומותו בשם "אחרי!".