עברו יומיים, או אולי שלושה.
בחוץ היה לילה, ואני הייתי שרוע על כסא-נח, בחשיכה, תחת אלפי כוכבים, וניסיתי לאט לאט, באכזריות, לעזור להגיון לנצח אמרתי לעצמי: הנה, הרי אתה יודע שזו האמת. שמאתיים או שלוש מאות מטר ממך, בארון עץ, עמוק באדמה האפורה לשנו, שוכב הוא עכשיו -וזהו זה. נגמר. והבנתי זאת. וידעתי זאת - אבל, זה לא היית אתה. הארון שבאדמה לא התקשר, לא יכול היה להתקשר - עם דמותך.
מציאות אכזרית של חיים ב"ארץ אוכלת יושביה", הביאתני פעמים כה רבות לאותם חוברות וספרים שכותרתם - "לזכר". וקראתי, וחזרתי וקראתי את שכותבים אחים, קרובים, חברים - שהם יודעים, שהם מבינים - אך שאינם מסוגלים לתפוס. ולא תפסתי.
הפעם - הבנתי. שהרי, כיצד אתה יכול שלא לראות כמות שהיה, את מי שהכרת, וידעת, וחוית עמו חויות, ושוחחת עימו שיחות, וראית את עיניו וחיוכו מאלף זויות, וידעת את דרך תנועותיו ואת אופן הילוכו - כיצד אדם שהכרת כל כך, כיצד יתכן שהוא - איננו. שהוא שוכב בעינים עצומות, והוא - אינו הוא. כיצד?
את הרולד, הכרנו, תקוה ואני, שנתיים. תחילה פגשתיו בין עשרות מתנדבים אלמונים, ממורמרים ומאוכזבים, שאחרו את המלחמה, ונפלו למדינה מלאת אמונה בעתיד טוב, ובחיי שקט. היו אלה חדשי יולי-אוגוסט 67, עת כל הארץ נהרה בחיוך של סלחנות, לכל אורך נתיבי הקרבות, וקנתה בחצי כלום - מכל הבא ליד. כל כך האמנו אז. כל כך קיוינו. כל כך טוב היה לנו, וכל כך הרבה פעמים אמרנו, ובאמונה - שלא לשוא היו הקרבנות - והתכוונו לכך שבזכותם יפול עלינו השלום כתפוח בשל מן העץ.
אבל המתנדבים לא שמחו בשמחתנו, ומשלא מצאו עצמם בקו האש, נסוגו אחור. תחילה - בליבם, ואחר - בגפם.
עם מתנדבים שכאלה, הקמתי באותה תקופה את הפירמידות שלנו - המתבנים. וכמו תמיד, התגלה חיש מהר, בין עשרות המתנדבים הללו, בחור צעיר, שעשה את מלאכתו במרץ ובאמונה, ואשר הופעתו משכה אליה את תשומת ליבי.
בהפסקות שבין פלטפורמה למשאית, ומשאית לפלטפורמה, ערכנו את הכרותנו. עד מהרה, מצא עצמו הרולד בביתנו, ומאז - ועד חופשתו האחרונה, לא פסק לפקדנו.
מלא אמונה והתלהבות. מוקסם מאשר רואות עיניו, ומאשר חש ליבו.
שוחחנו על "עם במולדת" לאחר אלפיים שנות גלות - והוא לא צחק. מהר מהר נדלק לרעיון שלא הרבה לחשוב עליו ברצינות - קודם לכן. אותו ניצוץ שניצת בליבו, וידחפו אלינו כדי להושיט יד לעזרה לאחר המלחמה, הדליק בליבו תבערה גדולה. עד מהרה הסתבר לו, והוא עדין מתנדב, שמצא את מקומו - כאן, בינינו. תחילה - רצה להשלים את ששת החודשים עליהם התחייב בחתימתו - בצאתו ארצה, ואמנם - מכל המתנדבים, היה היחידי שעשה כן.
ומשך כל אותם חודשים, התגבשה החלטתו, וכאשר עמד לחזור לדרום-אפריקה בתם תקופת ההתנדבות, והוא כבר מוכר בקבוץ - ולאו דוקא כמתנדב, ואקורדיונו כבר נעשה לשם דבר, והוא מרקיד בו נערים ונערות - מעגלים מעגלים - ברקודים צבריים מאין כמותם - כבר ידע נחושה, שיחזור אלינו - ומהרה.
האולפנים מגיעים אלינו בחדשי החורף, הקור, הגשם והבוץ. בלילה שכזה, נכנס הוא לפתע לחדרנו ואמר - אני פה, לתמיד...
אחר כך באו ימי הלימודים באולפן. לא בקלות קנה את העברית - ואנו, פעמים כה רבות צחקנו, כאשר החלפנו תדיר את שפת הדבור מעברית עילגת - לאנגלית, כדי שבאמת - נדבר, ומאנגלית לעברית - כדי שילמד...
הסתיים האולפן, והוא מתגייס לצבא. טירונות, הרולד חוזר לחופשות. "לא, הצבא הזה הוא לא הצבא של דרום אפריקה" - הוא אומר, והוא גאה בשרתו בצבא הזה. וכמובן - "מקטר", וכי מי לא?
אחר כך, חורף בנחל-גולן, ושוב הפעם - חודשי יולי-אוגוסט - הפעם, בתעלה.
עברו שנתיים, וחודשי יולי-אוגוסט 69, אינם עוד כחודשי יולי-אוגוסט 67. השמש - דומה - יוקדת יותר. בוערת יותר. ובחוץ - כבד. וכבד - גם בפנים. איננו מאמינים עוד, בפי שהאמנו באותה תקופה יפה וקצרה שלפני שנתיים.
מאות בחורים שנפלו מאותה עת, למדונו שלא להאמין עוד, והאמונה הטובה ההיא, פינתה מקומה למועקה התמידית.
והנה, בא היום, ואתה מועקה הפכה לכאב, והתשלום - מוחשי עד להחריד.
לא באת אלינו, הרולד, כדי למות. אמרת שבאת לתמיד - כדי לחיות עמנו, כמובן.
והנה, נשארת עמנו לתמיד - אך אינך עוד בין החיים.
היכן ימצאו ניחומים?
מעוז