טוראי יהודה אושינסקי ז"ל

בתחילה ברצוני לספר על הגדוד, גדוד מכמש שהיה אחד משלושת הגדודים שהיו מתוכננים על ידי מטה ההגנה כחלק מהחטיבה הירושלמית - חטיבת עציוני.
הגדוד הזה לא היה קיים עדיין כמו גם הגדוד השלישי שגם כן עוד לא היה קיים. היה קיים גדוד מוריה, גדוד חי"ש ירושלמים.
כשהתחילה מלחמת השחרור, מלחמת העצמאות ב-29.11.47, ניתנה הוראה להקים את הגדוד מיחידות שנלקחו מגדוד החי"ש הקיים וגם מאנשי הגנה שהיו סטודנטים וגם מהחיילים המשוחררים.
ההתארגנות החלה מיד בראשית דצמבר ונמשכה בתנאים לא תנאים כשמצד אחד היו צריכים לקחת חלק בפעולות מבצעיות של אבטחת שיירות או הגנת ישובים או מבצעים של תקיפה ופשיטות על כפרי הסביבה של ירושלים.
נראה לי שיהודה ז"ל התגייס לגדוד הזה, גדוד החי"ש הקיים מוריה, כי הוא היה קשר מאומן ואם אני לא טועה הצטרף לפלוגה ב' שהיתה מורכבת חלק מחיילים משוחררים וחלק מאנשי חי"ש. מפקד הפלוגה היה אברשה תמיר שאחר כך היה אלוף בצה"ל וגם סגן מפקד הפלוגה מתי פלד שאח"כ היה גם כן אלוף בצה"ל וחבר כנסת.
הפלוגה הזאת היתה בפעולות מבצעיות במשך כל התקופה עד לאותו היום שיצא חלק מהפלוגה לשיירה להר-טוב.
השיירה להר-טוב, הוחלט עליה עקב מצב קשה בהר-טוב. בהר-טוב ישבה פלוגה תל-אביבית שהגיעה לשם בערך בחודש ינואר כתגבור. נשארו עוד מספר אזרחים ביניהם נשים הרות. תפקיד השיירה היה להביא אספקה שהיתה דרושה ונחוצה וגם לנסות לפתור את בעית הפלוגה שהיתה במקום והיתה קרובה להתמרדות, ולהחליף את המ"פ שהיה במקום.
השיירה הורכבה משלושה משוריינים להבטחה ומחמש מכוניות - משאיות שאחת מהן היה לה תא משוריין.
אנחנו תכננו שהשיירה תשהה מינימום זמן בתוך הר-טוב כי מתוך הנסיון שהצטבר עד לאותם הימים, כשעברה שיירה בדרך כלל ניסו הערבים לחסום את הדרכים בעת שהשיירה חזרה. על כן הוחלט להכין את הכל בצורה כזאת שהשיירה תשהה מינימום זמן בהר-טוב. שתי מכוניות משוריינות ישארו בדרך לפטרול על מנת שהדרך לא תחסם ומשוריין אחד שהיה משוריין הפיקוד שהיה משוריין יותר קטן נכנס לתוך הכפר. מפקד השיירה היה מתי פלד ז"ל.
היה בשיירה בתוך המכונית שלנו גם מאיר זורע שהיה מיועד כמפקד הגדוד השלישי, ובעתיד הגזרה הזאת של הר-טוב היתה צריכה לעבור אליו.
גם אני הייתי בתוך השיירה. במכונית המשוריינת שלנו היינו נהג, מאיר זורע, מתי פלד, אנוכי, קשר ברן גן וזהו. במשוריין שבו היה יהודה ז"ל היתה מכונת ... תחנת הקשר העיקרית שלנו שבאותם הימים היתה מ.ק. 19 והיו שם אחד עשר איש. המשוריין הנוסף היה בפיקודו של גידי נרקיס ובו היתה כיתה עם מקלע.
נכנסנו עם השיירה בערך בשעה 12:00. מכוניות המשא פורקו מיד. במהירות זרקו את הדברים לשני הצדדים. אנחנו ישבנו ישיבה קצרה עם המ"פ ועם המ"מים והחלפנו את הפיקוד, ואז קבלנו קריאה מהמשוריין של יהודה שהם נתקעו. אנחנו יצאנו מיד. מכונית הפיקוד המשוריינת ו-5 מכוניות המשא. כשהגענו למקום ראינו שהמכונית ירדה מהכביש.
עכשיו בחודש מרץ ב-18 למרץ עדיין היו גשמים, היה בוץ, הכביש בין הר-טוב ובאב-אל-ואד היה כביש צר, למעשה שני פסים שבקושי אפשר היה לעבור עליהם וכשהמכונית ירדה לבוץ היא נתקעה. המשוריין השני לא היה במקום ורק אחר-כך הסתבר שהוא המשיך את הפטרול. כשנפגעו הצמיגים שלו הוא המשיך עד לבאב-אל-ואד ומשם לקרית ענבים. כשעצרנו החלטתי שארבע מכוניות משא ימשיכו בעקבות המשוריין שעזב כי לא ידענו בדיוק איפא הוא ויסעו בכוון באב-אל-ואד ואנחנו נשארנו לחלץ את המכונית.
היתה לנו שרשרת אחת. ירדנו לקשור את המכונית אל המכונית שלנו, זה הכל נעשה תחת אש כי על הגבעות מסביב היו בינתיים ערבים, אבל האש לא היתה חזקה מאד. הם ניסו לצלוף ולפגוע באנשינו שניסו לקשור את המכונית. המכונית נקשרה והאוטו משא שהיה מכונית גדולה משכה והחבל נקרע. ואז עוד פעם, פשוט קיצרנו את הכבל עד כמה שניתן היה בלי לרדת מן התוואי עוד פעם משכנו ועוד פעם הכבל נקרע.
האנשים שהיו במשוריין עדיין היו במצב תקין ובסדר. העברנו אליהם תחמושת והחלטנו לחזור להר-טוב כדי לרוקן את המשוריין שלנו, היו שם כשש נשים הרות, להשאיר אותם ולחזור ולהתחיל לפנות את האנשים מהמשוריין.
כאשר פנינו להר-טוב, הערבים בינתיים הקימו סלעים, מחסום של סלעים על הכביש ואנחנו, זה היה אחרי הסיבוב. נתקענו עם המכונית שלנו על המחסום, שם היתה אש קשה. ירדנו, פרקנו את המחסום. המכונית המשוריינת נפגעה מלפנים, הרדיאטור, ואי אפשר היה להניע אותה כבר כך המכונית משא דחפה מאחור ובצורה כזאת הגענו להר טוב.
עשו מיד איזשהו תיקון ובינתיים נפסק הקשר עם המכונית שהיתה תקועה. אנחנו עוד לפני כן הודענו על הקורה אותנו למפקדת המחוז, מפקדת החטיבה הפנתה תגבורת של הפורמנים, יחידות הפלמ"ח שהם היו מאבטחים את השיירות בכיוון אלינו. כשהם הגיעו אל המשוריין התקוע הם ראו שהאנשים הרוגים. אספו את האנשים, אספו אותנו וחזרנו לירושלים. כולנו היינו אבלים וגם אם אני לא טועה נפגשתי עם ההורים של יהודה ז"ל וסיפרתי להם על קורות השיירה להר-טוב. היום אחרי 47 שנים קשה לפעמים להבין בדיוק איך קרה, מה קרה.
התנאים היו שונים לחלוטין. אנחנו, אני, הרבה פעמים במשך השנים חשבתי וניתחתי ונזכרתי ובמשך הזמן גם בודאי שכחתי פרטים, אבל ניסיתי תמיד לשחזר, האם אפשר היה לנהוג אחרת, האם אפשר היה לעשות אחרת.
הכוחות הופעלו בימים ההם במגמה לפרוץ אל הישובים הנצורים ולהביא להם סיוע, עזרה ואספקה. לפעמים האנשים לא היו מאומנים במידה מספקת, אמצעי הלחימה היו מאוד מוגבלים ומאולתרים. לדוגמא, אם אנחנו מדברים על מכונית משוריינת, הרי הם אותם המכוניות ששילדיהם אנחנו רואים בבאב-אל-ואד. אלה היו מכוניות משוריינות מאולתרות. גם הציוד היה מוגבל ועל כן יש לראות את יהודה ז"ל כאחד מאותם הגבורים שעשו את הכל ללא הסתייגות. מלאו הוראות ופקודות. הישוב הקטן של שש מאות אלף יהודים עמד במלחמת העצמאות הודות לנכונותם של הלוחמים.
אחוז אחד של מיטב הבנים נפלו במערכה הזאת. ששת אלפים מהבחורים הטובים. יהודה ז"ל היה אחד מהם. הם צוו לנו את החיים והודות להם הגענו למה שהגענו. הם הראו לנו את הדרך לנכונות והקרבה להמשיך ולהתפתח.