יצאנו מירושלים בשש מכוניות משא עם השכמת הבוקר. שלוש מהן היו מצוידות במכשירי אלחוט.
עוד בירושלים קרא "פנצ'ר" לאחת המכוניות, והתעכבנו למעלה משעה, כשהגענו לקרית ענבים, התקלקלה מכונית אחת והוכרחה לחזור לירושלים לתקון, המתנו, ויצאנו סוף סוף רק ב-2 אחר הצהרים.
בדרך לא נורתה אף יריה אחת. אך מיד עם הגיענו, בא ערבי וסיפר, כי הכנופיות מכינות התקפה. שלוש מכוניות אשר כבר נפרק מטענן, יצאו מיד לסייר את הדרך. לא עבר זמן רב וקיבלנו ידיעה אלחוטית שהם הותקפו קשה ומבקשים עזרה. רק כעבור חצי שעה גמרנו לפרק את המטען ויצאנו אליהם בשלוש המכוניות הנותרות.
מצאנו בדרך רק את מכונית המטה. פורץ המחסומים ומכונית המשא שהיו אתה, הצליחו לפרוץ ולהתחמק ירושלימה. כנראה ריכזו הערבים את האש על מכונית זו הואיל והאנטנה המיוחדת של המכשיר הגדול משכה את תשומת לבם. כל הגלגלים היו מנוקבים והמכונה נפגעה.
משלוש המכוניות שלנו הצליחה אחת לפרוץ ולהגיע לירושלים. השלישית נותרה במרחק מה מאחור, ברזרבה. נגשנו עד למכונית שנתקעה. מהאנשים עדיין לא נפגע איש, אך לא היתה תקוה להזיז את המכונה בכוח עצמה. מפקדנו קבע, כי אין להפקיר את האוטו ואת מכשירי האלחוט, ולכן החליט לגררם. הוא עצמו ירד וקשר את המכונה למכוניתו בשרשרת, אך החיבור ניתק. כשהתחלנו זזים, ירד עוד אחד משלנו - ושוב נותקה השרשרת. אז ירד אחד מהמכונית שלהם ונהרג מיד כשדרך על הקרקע (בכלל, ריכוז האש היה מכוון כמעט רק אליהם). ניסה שני מהם לפתוח את הדלת - ונפגע מיד. כך עמדנו לידם כשעה ולא יכלנו לעזור במאומה, הסתובבנו והחילונו חוזרים להרטוב. לקריאותיהם האלחוטיות למהר, לבוא לעזרתם, ולא - הם אבודים, ענינו - שננסה לחזור עם עזרה מהרטוב.
בחזרה נתקלנו במחסום שהספיקו הערבים להקים בדרך להרטוב, עברנו עליו ואז נתקלקלה מכוניתנו, אך הצלחנו לעבור עוד כברת דרך.
למזלנו באה מכונית משא פתוחה מלאה ערבים. כנראה כתגבורת לתוקפים. אז פתחנו באש בפעם הראשונה וחיסלנו כמעט את כולם.
כ-500 מטר לפני הרטוב נעצרה מכוניתנו לחלוטין. נהג המכונית הרזרבית שנסע אחרינו לא הרגיש בכך, המשיך לנסוע, נתקל במכוניתנו ודחפה. רק בכוח עזרה שלא מדעת זו הגענו עד הכפר.
התברר לנו מיד, כי לא נוכל לצאת לעזרת הנתקעים. בכל הנקודה היו רק כ-60 לוחמים. היה חשש להתקפה על הנקודה עצמה, ולא בא בחשבון להוציא אנשים מן המקום. דרשנו עזרה מירושלים, אך היא בוששה לבוא.
מכשיר הקשר של המכונית התקועה פעל עד לרגע האחרון. היו במכונית שלושה קשרים. עוד כשהיינו לידם שמענו לפתע צעקה לתוך המיקרופון. קולו של הקשר הראשון נשתתק, והתחיל השני. גם הוא נפגע, ונותר רק קשר אחד (יהודה אושינסקי). הוא דיבר כמעט בלי הרף. סיפר שהערבים כבר בטווח רימונים, וכי מכל אנשי המכונית נותר אך הוא לבדו. אמר שהוא מנפץ את מכשירי הקשר ובבקבוק המולוטוב וברמונים שנותרו יצית ויפוצץ את המכונית על המכשירים והגופות שבה. כנראה שלפני המעשה המית הוא עצמו את הפצועים.
מה יכולנו לעשות? אמרנו לו, שינסה לקפוץ ולהגיע אלינו. אמרנו לו "חזק ואמץ", ו"להתראות", וסגרנו את מכשיר הקשר.
רק כעבור כמה שעות הגיע הפלמ"ח למקום: הם מצאו את המכונית והגוויות השרופות, לרבות זו של יהודה.