אלבום תמונות
2.4.46
הורים יקרים וחביבים
כן יקירי, את אשר יגורתי בא. ואני חכיתי לה באותו יום והיא בוששה, כי כפי שאמרתם לי היא היתה צריכה לבוא לבקרני ביום שלישי, חכיתי לה והיא לא באה, חשבתי שודאי טרודה היא היום ותבוא מחר - וחכיתי. אך כשפתחתי את ארגזי האוכל והוצאתי את העתונים מתוכם - ולפתע תמונתה בעתון ולידה מסגרת שחורה ואז התברר הכל. הבנתי למה לא באה היום, ידעתי כי גם מחר לא תבוא, כי לעולם כבר לא תבוא. כי בלילה אפל עת בחשאי גיששה והתקרבה ספינת מעפילים לחופי המולדת, יצאה היא לקבל את פניהם כשתת מקלע על כתפה, יצאה - ולא חזרה.
ולעת ערב באותו יום הגיע הדואר ובין המכתבים גם מכתבה. ביד רוטטת פתחתי את מכתבה... אני ממשיכה לצפות ולחכות לרגע בו תדרכנה רגליך על סף החופש נראה לי שאינו רחוק אך אם רחוק או קרוב הוא וגם אם יאחר ויתמהמה מאד - אני אחכה. אינני יודעת איך נפגש, אולי אעמוד ואחכה לך ליד שער הסוהר, ואולי לפתע עת אשב כפופה בדמעות על מכתב אליך, אולי כך, ואולי אחרת. לא, לא כך וגם לא כך. אחרת נפגש. היא לא תעמוד ליד השער גם לא תשב כפופה על מכתב, בשדה פתוח בין מאות מצבות - שם תהיה הפגישה. ולא אתה אפגש אלא בגל אבנים שיכסה שם, שעד לזכרה הוא. לזכר חילת אלמונית שהקריבה את חייה כדי שאחרים יוכלו לחיות. גדול הצער ועמוק הכאב על אבדן נפש אהובה ויקרה, אך לא נרתע ולא נחדל, להיפך נתחשל ונתחזק עד יהפך חלומנו חלום אלפיםהשנה למציאות.
אסתפק הפעם כי ברגעים כאלה דומני שיפה השתיקה. אל תנחמוני, אתנחם בעצמי ומעצמי, כי גם כשחושך ועלטה מכסים הכל, גם כשהאופק שחור משחור נתזים ונוצצים ניצוצות אור, וגם אם אורם חלש וחור, צריך להסתכל אליהם ורק אליהם, להתעודד, להתקדם, לצעוד לאורם.
ולפני שאסיים אבקש מכם כמה משאלות. הראשונה והיא עקר העקרים, אל תצטערו במקומי ואל תכאבו את כאבי, זהו העדוד החשוב ביותר שתוכלו לעשות למעני.
ב) שתשלחו לי את תמונתה, מקודם צווי הקונספרציה אסרו זאת אבל עכשיו כבר מותר...
ג)ששורות אלה יהיו לנחלתכם בלבד.
שלום ולהתראות
שלכם באהבה הבן!
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.