סרן גדעון "ג'וני" פלאי ז"ל

אלבום תמונות

בן-יחיד.
לא אפריז אם אומר שגדעון היה לא רק בן יחיד להוריו, אלא גם בן יחיד לאהבה של הקבוצה. את גדעון אהבו כולם כבן הקבוצה, כחבר בשורה, כחבר מפקד וכלוחם אמיץ. הוא היה מחונן ברוך מיוחד ופניו היפים הביעו נכונות תמיד לעזור ולשתף את עצמו בגורל השני. ברוב תמימותו האמין באדם בקבוצה, חרד לכל חבר ונער של הקבוצה ועל כן היה אהוב על כולם ובכנוי חיבה נקרא ע"י כל חבריו ומכריו "ג'וני".
עם סיום הלימודים בבית הספר העממי במקום עבר לבית הספר "כדורי" להמשיך בלימודיו ועוד בהיותו תלמיד התגיס לשורות ה"פלמ"ח". הוא השתתף עם רבים אחרים במשך כמה שנים בכל הפעולות שנראו אז יעילות ונחוצות במלחמתנו עם השלטון הזר.
הוא נאסר בים המלח בזמן האמונים, כי חשב למנוע מהמשטרה האנגלית להכנס לקבוצת "בית הערבה" ורכז את התענינותם בו וארבעת חבריו. הוא ישב בבית הסוהר 28 חודש. כפי שספרו עדים חיים מכל הזרמים - הוא שימש מקשר בין הימין הקיצוני ובין חברי ה"הגנה". הוא ידע להתהלך ביניהם ולהיות מכובד. בגאון נשא את הסבל. שיתף את עצמו בפעולות בכל השביתות והמלחמות שהיו הכרחיות לשמירת הכבוד הלאומי. הוא ישב בהתחלה בבית הסוהר בירושלים. אחרי הקטטה עם הערבים שכב פצוע קשה ואחרי זה העבירו את ראשי הקבוצות לעכו - והוא ביניהם עד ששוחרר וחזר ל"קריה" ערב המלחמה על עצמאותנו. כל תקופה וכל שלב בחייו הקצרים עמד במבחן, התבלט ביושרו, מסירותו ונאמנותו.
הוא היה חפשי 3-4 חדשים ואותם בילה בקבוצה בעבודה. זו הפעם הראשונה יצא לי להמצא בקרבתו כמעט ללא הפסק. התחלנו אז בהכשרת קרקע לנטיעות בקנה מידה גדול. הוא התמסר לעבודה זו בכל מרצו. עבד כמעט ללא מנוחה, תמיד נדמה היה לו, שאינו מספיק די. לא פעם התפלאתי על מהירות תפיסתו ורב יכלתו. הוא אהב לעבוד עם הנוער. העבודה התקדמה להפליא וכולם שמחו להמצא במחיצתו.
כשנקרא לקורס מ. מ. השתדלתי בכל כח השפעתי למנוע בעדו את ההליכה. רציתי שקצת נשבע נחת ממנו, שלפחות עוד זמן מה ישאר בבית. הלא כל כך מעט היה בבית. למרות הענין הרב והסיפוק שמצא בעבודה החליט להענות לקריאה מחדש - לחזור ולהתיצב.
עם סיום הקורס הוא חזר הביתה והוטל עליו תפקיד מדריך. והימים ימי מלחמת השיירות. ששים הבחורים, שלהם הוא היה אחראי כמדריך, לא הבינו בהתחלה את תפקידם. כמה עמל הוא השקיע בהם, כמה סבל בגללם בעת שנתגלו בחולשתם. הוא עשה לילות כימים, עבר לגור אתם יחד, טפל בהם כדוגרת באפרוחיה. הוא דאג להם לא רק להקנית ידיעה בשימוש ברובה או תרגילי שדה - אלא היה להם לאב נאמן למרות גילו הצעיר. הוא דאג לנוחיות, לבגד ושמיכה לכל אחד. מבלי לגעור בהם אף פעם וברוך המיוחד שחונן בו רכש את לבם וקשר אותם אליו. יחד אתם יצא לפעולות ומעשי גבורה בלתי שכיחים עם סיום תקופת הכשרתם היו מנת חלקם.
יום יום ומעשי גבורה על הגנת השיירות לירושלים. לא תמיד השלים עם המצב הקיים. מי כמוני יודע את לבטיו ותכניותיו הנבונות והקולעות. לא פעם יצא לפעולות, אם כי ידע שקשה עד מאוד לבצע את המוטל עליו, בציוד שניתן לרשותו ובמספר האנשים. אולם לא הסס אף רגע וידע למלא פקודה של הממונים עליו ללא ערעור.
כתה של 7 חברים יצאה ליערות שער הגיא למשך יממה ולעתים לשתיים. ההליכה לשם וחזרה היתה אפשרית רק בלילות וכשהותקפו השבעה ע"י עשרות ערבים ביער - הם עמדו במבחן. יונת הדואר שהביאה את הידיעה "אנו מותקפים מכל הצדדים" לא הועילה בהרבה, מכיון שכל עזרה לא יכלה להגיע אליהם.
ב-1 למרץ 1949 הוקמו עמדות ע"י ערבים בכפר סריס להתקיף את השיירה העולה לירושלים. המעטים יצאו למנוע בעד הפורעים. נפלו שלושה מבחורינו לאחר קרב קשה ומזעזע. עם חשכה יצאו שוב לשטח לאספם. הערבים היו מפוזרים משני צדי הדרך והם המטירו אש ללא הפסק. המשוריין בו ישב גדעון התקדם לכוון הכפר כשהוא נוסע אחורנית, כדי שיוכל ברגע הנכון לחזור במהירות לבסיס. המשוריין ירד לתעלה בגלל מזג האויר הגשום. גדעון יצא את המשוריין, זחל לתעלה כדי להניח אבנים מתחת לגלגלים. אחרי זה הוא זחל בכוון לכפר, איפה שנמצאו הגופות לפי המשוער ובמאמצים על-אנושיים הצליחו לקרב אותם קודם למשוריין ואחר כך בדלת המיוחדת בתחתית המשוריין הכניסו אותן פנימה, מכיון שלא היתה אפשרות לפתוח את הדלת בקיר המכונית. בינתיים הערבים סדרו מחסום במרחק של 300-200 מטר לפני מקום המצאו של המשוריין בכדי לחסום את הדרך לנסיגה. לפי האטת קצב היריות גדעון הרגיש שמכינים להם מלכודת והוא פקד לחזור. הערבים הספיקו רק לשים שורה אחת אבנים לרוחב הכביש. אולם המשוריין עבר בתנופה את המחסום, הגלגלים הקדמיים התעקמו ובנס הם הגיעו בשלום לבסיס. למחרת בבוקר התברר שהגלגלים כה עקומים, עד שאין להזיז את המשוריין מהמקום.
אלה הם רק מקרים בודדים, אבל היו רבים ובכל מקרה ארב המות. מדי לילה היה יוצא לסיורים או לפיזור מוקשים בקני הערבים. לפני כל יציאה או פעולה, שכרגיל היתה אחרי חצות, היה נוהג למסור לי לאן פניו מועדות. זכור לי הלילה כשיצא לסיור ל"קסטל". בשעה 11 נפתחה דלת חדרי, כדי להודיע לי שביחד עם עוד חבר הם הולכים לסייר את המקום והסביבה. על הערה שלי, כי לא יתכן ללכת רק שניים וללא הבטחת כתה ממרחק הוא ענה לי: "אין דבר, פחות אנשים - יותר שקט". עם אור הבוקר גדעון שוב מתקדם לדלת חדרי ואני מרחוק שומע את צעדיו. הוא מציץ פנימה, מצטחק ואומר: "היינו בכפר - סיירנו את המבואות ולא הרגישו בנו".
ביום הרביעי המר, ו' אדר ב' שנת תש"ח, יצאו לפעולה לכבוש את המשלט הגבוה בסביבה הזאת, החולש על אם הדרך בואך ירושלימה והוא ה"קסטל". לוח שעות היה בידנו. ידענו את השעה בה יצאו את הכביש שלנו, עברו את אדמת נחלת יצחק השכנה, התפזרו על ההר ממול לכפר. שמענו את הדי ההתפוצצות מלווה יריות בודדות ואחר כך סימנים להפסקת הפעולה. דרוכים צפינו לשובו הביתה עם כל מחלקתו, ואמנם כל חברי המחלקה חזרו פרט למפקדם - שהובא ללא רוח חיים. גדעון - שתמיד היה ער וחי, הראשון להסתערות, מלהיב ומתלהב - חדל לחיות. גופו היה עוד חם בזמן שהורדתי ממנו את בגדיו הטבולים בדם. נראה היה לי כאילו שקע בשינה עמוקה. אולם באותו לילה נדם גדעון לתמיד והשתתק לעולמים...
אין ביכולתי למסור הכל מה שעבר עליו. יודע אני רק שהרבה זמן אחרי הלקחו מאתנו לא השלמתי עם מותו. הרבה לילות נדודים עברו עלי עד שחדלתי לשמוע את צעדיו מדי לילה. הרבה זמן אחרי מותו הייתי מזכיר לעתים קרובות את שמו, כדי להתיעץ אתו או לשמוע מפיו על הנעשה. חדשי העבודה המשותפים וחדשי הפעולה בקרב בה הייתי קשור אליו במלוי תפקידי במקום - נחרתו בזכרי לנצח.
הכביש עליו נלחם גדעון שוחרר. ה"קסטל" נמצא בידינו ורק שרידי ההריסות מזכירים, שאי פעם היה שם כפר ערבי.
עברה שנה וכמה השתנו פני הדברים. מה גדול היה אשרו - לו היה חי והיה רואה את אשר פעל.
אלמלא גדעון - וגדעונים רבים אחרים לא היינו מגיעים להשגינו הנוכחיים.
גדול הכאב - ואין נחמה.
יצחק ב. א.

מתוך "על אם הדרך" - קרית ענבים

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.