הכרתי את דב כשכן במושב, כאחד הבולטים מ"דור הבנים", שבבטחון ובאמונה בצדקת דרכו הוביל את חבריו בדרך להישגים במושב.
אחר-כך ביליתי איתו במסגרת ועד-המושב מספר שנים, בהן ישבנו בישיבות אין-ספור, שהסתיימו תמיד בשעות הקטנות של הלילה. היו בעיות וקשיים. כל עזרה היתה רצויה. דב היה תמיד מוכן לעזור. במרץ בלתי-נלאה השתתף בכל צורה של פעילות, והתנדב לטפל בכל נושא בעייתי. לקח על עצמו לטפל בנושא הבעייתי ביותר - נושא הכספים, והשקיע בו הרבה מאוד זמן ומרץ. ידעתי תמיד שדב עסוק מאוד בענייני עבודתו, ולא הבנתי מניין הוא מוצא זמן לעניני הציבור, אבל ידעתי תמיד שכאשר דב לוקח על עצמו משימה הרי זה כאילו שהיא כבר בוצעה, וכולנו ידענו שאפשר לסמוך עליו במאה אחוז. תמיד היה כזה. גם כאשר כרע מעומס העבודה במקום-עבודתו, במשקו, בעניני-הועד, היה עוד בא לשאול חברים אם הוא יכול לעזור במשהו, והיה גם מציין כדי להסיר ספק, שהדבר לא מכביד עליו ויש לו כל הזמן הדרוש כדי לעזור.
במפעל בו עבד היה הרוח החיה. יותר מאוחר החל לפתח מפעל קטן בשותפות עם חבר. היה אך מובן מאליו בנתן למפעל את כל כולו. כשהיה חוזר לחופש משרות-מלואים, ולאחר שבזמן הקצר שעמד לרשותו טיפל בכל הדרוש טיפול בביתו, במשקו, וגמר את כל העבודות כדי שלא יהיה קשה מדי לשרה אשתו, היה נוסע למפעל ועובד שם בלילה כדי שהעבודה לא תתעכב חלילה.
דב התייחס לכל דם באמון מלא ובידידות. הוא היה דוגמא לאיש משפחה למופת, לעובד מסור בעל מוסר עבודה גבוה במיוחד, כזה שחבל שאין עוד הרבה כמוהו, ולחבר אמת. הערכנו אותו על כך - והוא היה ראוי להערכה.
תמיד היה אופטימי. הסיסמא שלו היתה "יהיה טוב". תמיד חייך אל החיים.
מה חבל שהחיים לא חייכו אליו.
יהי זכרו ברוך.
ד"ר דוד כהן,
רמת-רזיאל.