סרן גד גדי ערן ז"ל

18, י"ט בתמוז תש"ס - יום הזיכרון ה-18

זוהי הפעם הראשונה בה אני מדברת בפורום הזה, והשנה החלטתי לומר כמה מילים, אולי כי סוף סוף יש לי כמה מילים לומר.
את אבא הרי לא הספקתי כ"כ להכיר בעצמי, אלא יותר מספורים ותמונות. והנה, לפני כשנתיים יצאתי לטיול ארוך, בעיקר בהודו. טיול שהפך מסע הכרות עם עצמי, וכנראה גם קצת הכרות עם שרשי.
הבחירה בהודו ובמקומות המסוימים בה, לא הייתה דווקא מפני שהורי טיילו שם, אלא מסיבות מקריות כביכול. גם אופי הטיול והדגשים שלי היו שונים משלהם.
התזוזה התדירה ממקום למקום של הורי לעומת ה"היתקעות והשתקעות" שלי, הקמצנות ה"כפייתית-אך ספורטיבית" שכ"כ העסיקה את אבא לעומת ידי הקלה על הארנק. הצילום, שהיה חלק בלתי נפרד מחייו ומהטיול בפרט, לעומת התמונות המעטות שצילמתי והנטל שכביכול ירד ממני כאשר מצלמתי נגנבה. הטיול שלו עם בת זוג לעומת הלבד שלי. העניין הרב שלו, כטייל וכגיאולוג, בשטח עצמו, בטבע ובהליכה, לעומת ההתמקדות שלי שעיקרה היה הנוף האנושי- תיירים אחרים, מקומיים, תרבותם, פולחניהם ושפתם.
עם זאת- היו גם לא מעט נקודות דמיון: שנינו חווינו את הודו- חוויות שקשה להימנע מהן כשמטיילים בארץ זו: נסיעה טיפוסית ברכבת הודית, נפילה ב"פחי רמאיות" שמטמינים שם לכל תייר, טעימות מהמאכלים השונים, חגיגת חגי ישראל עם הקהילה המקומית. שנינו התנסינו בדברים שרק הודו יכולה להציע במגוון כה רחב למבקר בה, כגון מדיטציות כלשהן, מפגשים עם דמויות שונות ומשונות.
שנינו, כך נראה, עברנו מסע מיוחד בטיול שכזה, וגם אם נראה שהצעדים שלי שם היו רק ליד עקבותיו ולא בתוכן ממש (שהרי הוא הלך הרבה יותר ממני), דומה שבכל-זאת הייתה זו ההזדמנות שלי להתבונן בכל כמו מאותה עינית דרכה הוא התבונן.
בעצם ההתבוננות הזו, הספיגה של החוויות ו-כן, גם הטיול הקצר עם אימא בצפון הודו, כנראה נחשפתי יותר לדמות הזו שלא הכרתי.

הבנתי איזו מתנה נפלה בחלקי במסע שכזה, ולפיכך גם בחלקו, שחווה דברים שכאלה, שזכה לכך ולעוד דברים רבים בחייו. לא נותר לי
אלא לשמוח על כך שהיו לו חיים כה יפים, יופי שעלינו - אלו שנותרו כאן- להמשיכם ולחייך לעומתו.

יערה