... קשה מאד לכתוב על גדי זיכרונות ועוד יותר קשה להשלים עם העובדה שגדי שייך לזיכרונות. צריך לשון של משורר על מנת לצייר את דיוקנו. לאפיין, אם בכלל ניתן, את אהבת הטבע שלו. את אהבת המרחבים הפתוחים של המדבר והנקיקים הצרים של המערות. קשה לתאר את אהבת המוזיקה והמנגינות הבוקעות ממפוחית הפה שהייתה ציוד פק"ל בכל "חור" אליו הלך גדי. ויותר מכל קשה לספר על אהבת החברים והידידות הדו סטרית שאפפו את גדי תמיד.
גדי הגיע ליחידה שלנו בצבא זמן קצר אחרי הטירונות, בשלב שבו התחלנו להרגיש שאנחנו יחידת סיור להבדיל מחיילי חרמ"ש רגילים. חלק גדול מאתנו היו קיבוצניקים שעברו את שלב הטירונות יחד ופיתחנו עד מהרה את תסמונת "החילזון" של הסתגרות בחבורה מצומצמת, אך גדי שבר מהר מאד את הקרח. הוא לא היה מהסוג שיוצרים רושם ממבט ראשון. הוא לא היה מסוג החיילים המתבלטים במיוחד בסדר למופת או בהצטיינות לשמה. אך כל מי שבא אתו במגע במסע אלונקות או בריצת לילה ארוכה, נשבה בקסם המיוחד שהיה לו ובדרכו לעזור לחבר מבלי שהלז ירגיש שהעזרה הופכת אותו לחלש.
בנושא אחד היה גדי משכמו ומעלה וזה בנושא הניווט. לגדי היה חוש התמצאות בשטח בלתי רגיל. התמצאות אין פרושה להגיע ממקום אחד לשני, אלא לדעת לבחור את הנתיב הנוח ביותר, להעריך נכון את הזמן הדרוש להליכה ולקבוע קצב מתאים. לכן עם גדי אף פעם לא הלכו לאבוד. כל מסע ניווט עם גדי היה הופך לטיול משום שהוא תמיד הכיר מקומות מעניינים שניתן להגיע אליהם בדרך ולפעמים אפילו לסטות ממנה לשם כך.
מאוחר יותר ראינו את גדי המפקד. נדמה היה כאילו מחלקתו מהופנטת. תופעה נדירה למדי היא שבקורסים צבאיים קצרים עם משמעת חזקה, נוצר רגש אהבה למפקד.
במחלקתו של גדי כזה היה המצב. נדמה כי אפילו העונשים ניתנים "במקל נועם".
הייתה בגדי מנהיגות שקטה בלתי מתפרצת. אך ברגע שהפעיל אותה והגיע להחלטה ידענו, כל הסובבים אותו, כי אין אחריה עוררין.
והיה גדי של טיולים. תמיד בלתי שגרתיים. מכיר מקומות שקיומם ידוע רק מפה לאוזן. גדי המטייל במערות בשעות הלילה כי "למה לבזבז שעות אור על טיול במערה חשוכה ?". תמיד הלכנו בביטחון כי בטיולים עם גדי הכל היה בסדר. אני זוכר במיוחד טיול של גדי, אייל ואנוכי, באחד הוואדיות היורדים מבקעת הירח לטאבה. בשלב מסוים היינו צריכים לקפוץ מעל לתהום. אייל לא היסס וקפץ והרי הוא בצד השני. ואילו אני מחכה שגדי יקפוץ מפני שעל גדי אפשר לסמוך שלא יעשה שטויות. זכור לטוב שייט בירדן על אבובים במשך ארבע עשרה
שעות. התחלנו שמונה וסיימנו רק שנינו. ועוד ועוד, קצר המצע מלספר.
והיה הבית בבאר-שבע המשמש בסיס יציאה והתארגנות או מקום שחוזרים אליו להתרחץ, לאכול טוב ולישון. וחדר חושך שבו עושים כל מיני טריקים על תמונות שצילמנו בטיולים. והיה כמובן גם גדי המספר על טיוליו האחרים. בעזרת צילומים, שקופיות ובתיאורים חיים עד כי נדמה לך שגם אתה היית בין מגלי מערת בית שמש או אוכל נחשים ביערות העד של האמזונס.
כזה היה גדי שלי וכך הוא מלווה אותי בכל טיול ובכל שרות מילואים. פעמים רבות אני שואל את עצמי מה היה גדי עושה או מה היה אומר במקומות ובמצבים שונים. תמיד הוא משמש סמן ימני שעל פיו רצוי להתיישר, או מטרה אליה צריך להגיע.
אשרי שזכיתי להכיר את גדי ולעשות עמו כברת דרך. גדולה מאד תחושת האובדן וגדול הצער על כי דרך זאת בתחילתה נסתיימה
משה רוגל
גבת
חבר מהצבא