אלבום תמונות
12.1998
אמא ואבא נישאו בשנת 1927 בחיפה. אמא הגיעה לארץ ישראל בשנת 1926 כ"חלוצה" בעליה השלישית, עם סרטיפיקט (רשיון מהבריטים לעליה חוקית לארץ ישראל), בכדי להצטרף לאחיה הבכור זלמן כהן שגר עם אשתו צפורה ובנם יוסף בקיבוץ שריד.
אבא היה באותה תקופה ראש צוות של קבוצת קודחים בחברת פיק"א. בשנת 1927 הם קדחו בעמק יזרעאל, בסביבת גניגר. אבא התגורר בשריד וכך נפגשו. היתה זו אהבה ממבט ראשון, שנמשכה לכל אורך חייהם.
מספרים שיוסיק, בן האח של אמא, שהיה מקבל סוכריות מאבא, קרא לו "דוד" עוד לפני נשואיהם.
לאחר הנשואים, נדדה המשפחה לסביבה הקרוב לאזור הקדוח: עפולה, כפר סבא, פתח תקוה ולבסוף התיישבו בתל אביב.
זכרונותי מתחילים בתל אביב. היינו משפחה מהמעמד הבינוני, שגרבה בסביבה טובה – מרכז בעלי מלאכה 21, בקומה שניה עם מרפסת הפונה לרחוב. אבא עבד כמנהל קבוצה בקדוח בארות מים והיה לו טנדר ירוק שמספרו M5E, דבר נדיר באותה תקופה. במשך השבוע עבד אבא מחוץ לבית ואמא גידלה אותנו הילדים.
לקראת שבת, אמא היתה אופה במאפיה שברחוב "עבודה", שתי תבניות גדולות של עוגות שמרים ועוד דברי מאפה מעולים. יעקב ואני לווינו אותה למאפיה, עזרנו בהכנה ולקחנו בשמחה את העוגות הביתה. בשבתות ובחגים המה ביתנו מאורחים, כולל לארוחות צהריים. אנחנו הילדים נהנינו מכך, שקיבלנו הרבה מתנות לאוספים שלנו, כמו קלפים ועליהם תמונות של שחקני תאטרון, או בולים.
בראיה לאחור, הדמות שהשאירה עלינו רושם חזק והשפיעה עלינו, היתה דמותו של אבא.
יעקב היה האח הגדול ואני, הקטן ממנו בשנתיים, נגררתי אחריו, אהבתי והערצתי ואתו. בחג פורים, בהיותו כבן שבע, אמא חיפשה אותנו לקאובויים וקנו לנו אקדח צעצוע. יעקב החליט להראות לכולם את האקדחים ולקח אותי ועוד ילדים לכיוון קולנוע מוגרבי, בדרך לים, מקום רחוק מהבית. ליד הקולנוע התחילו להתעסק איתי ילדים גדולים ממני ולקחו לי את האקדחים. לא יכולתי לעשות דבר ובכיתי. אני זוכר שיעקב התערב, רץ אחריהם, ולמרות שהילדים היו גדולים גם ממנו, הוא לקח מהם את האקדחים והחזירם אלי. תמיד דאג לי בכל.
אחת המתנות שקיבלנו, וקיבלנו הרבה מתנות, היו הסקטים. יעקב למד לגלוש מהר ואני מאוחר יותר. אני זוכר את האוטובוסים שהיו פונים מרחוב יוחנן הסנדלר לרחוב מרכז בעלי מלאכה (מול הבית הפינתי שבו גרנו), הם היו מאיטים בסיבוב וממשיכים בנסיעה. הילדים עם הסקטים, היו מנסים לגלוש במהירות ולגעת בטמבון "מה שיותר זמן". יעקב הצטיין בדבר וכבר בגיל עשר היה ספורטאי.
מפעם לפעם היה אבא לוקח אותנו לטיולים בשבת, או למספר ימים, למקום עבודתו. אני זוכר נסיעות לכפר יחזקאל, לאפרים אפשטיין בן דודו, הליכה לרפת ולחליבה. בפעם אחרת נסענו לירושלים בדרך הסרפנטינות (פיתולים, שנודעו בשם "שבע האחיות") של הקסטל ומוצא, לעיר העתיקה ולכותל המערבי, טיול שהשאיר עלינו הילדים רושם אדיר. כמו כן, זכורה לי נסיעה לכמה ימים להר טוב בזמן שאבא קדח בסביבה. מקום הקדוח היה מבודד ואבא תמיד נשא אקדח, מאוזר אוטומטי, ברשיון. בבית, החביא אבא את הקדח בארון הבגדים למעלה, כדי שאנחנו הילדים לא נגע בו.
הקדוחים של שנות השלושים היו קדוחים בשיטת הדפיקה. אבא, שהיה איש ספר, היה יושב על ארגז, מחזיק בידו האחת את הכבל, שאליו מחובר איזמל הקדיחה, כדי לוודא שהקדיחה תקינה, ובידו השניה מחזיק ספר וקורא.
אני הקטן, ספגתי מאבא כבר מילדות, את אהבת הארץ, דרכיה, נופיה ואת בעיית המחסור במים. כמו כן את ההתיחסות לבטחון ולבעיית הערבים בארץ. על אחת כמה וכמה – יעקב, שהיה בוגר ממני.