סמל שמואל עוזרי ז"ל

קורות חיים

שמואל, בן ראומה ושלום, נולד ביום כ"ט בתמוז תשי"ג (12.7.1953) בירושלים, כאשר משפחתו התגוררה במושב צלפון,ליד רמלה. את חינוכו היסודי קיבל בבית-הספר הממלכתי-דתי "מתתיהו" בצלפון, והשלים את לימודיו עד כיתה י' בבית-הספר "אבן העזר" שליד מושב נחם. אחרי כן עבר לרמלה, שם למד ועבד בנגרות. שמואל היה נער שקט, נעים הליכות, אהוב מאוד על בני משפחתו ומקובל על חבריו. ידוע היה כאוהב טבע ואדם. לא אחת נראה מטייל עםבני אחיו הקנים, משחק אתם, או מסייע לשכנים בעבודות משק דחופות גם להוריו היה לעזר רב בפיתוח המשק. הייתה לו תחושת אחיריות גדולה ובחריצות רבה הקדיש מזמנו לייעול ולשיפור שיטות העבודה במשק. לאחר שהתגייס לצבא נהג לבוא הביתה ולעזור בעבודה. בשל בריאותו הלקויה של אביו, נפל חלק מהעול על שכמו הצעיר,והא נשא אותו באהבה בשעות הפנאי היה מבלה במחיצת חבריו בהאזנה למוסיקה, או בשיחת רעים, שבדרך כלל נסבה על שאלת טיפוח דור ההמשך במושב. סיפרה אחותו שושי: "שמוליק תמיד הבטיח לי שבחתונתי ילבש חליפה לבנה, אך את מועד החתונה אחר בשנה. הוא אהב להקניט אותי ולראותי כועסת,ולאחר מכן היה מיד מתקן את עצמו ומספר לי בדיחות. אי אפשר היה לכעוס על שמוליק. אני ולאה אחותי הקטנה, נהגנו לכבס לו את בגדיו, דאגנו לו כשם שדואגים לאח הגדול והאהוב, ושמוליק לא היה כפוי טובה. היה משיב בנשיקות, במתנות ובהפתעות".



שמואל גויס לצה"ל במחצית מאי 1971 והוצב לחטיבת "גולני", שנים מאחיו שירתו בה. חבריו ליחדיה סיפרו כי שמוליק היה גאה מאוד על שהשתייך לחטיבת "גולני". "תמיד היה מקפיד על הופעתו, מדיו היו מגוהצים, 'יקה', קראנו לו. גם את הנשק צחצח עד כדי ברק. בתנאי שדה,כשהיינו כולנו מזוהמים, היה שמוליק מופיע מבריק, כאילו הוא מתכונן ללכת למסיבה". כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתה יחידתו בקר ברמת הגולן. לאחר שנכבש החרמון על ידי כוח קמנדו של הסורים, ניתנה פקודה ליחידתו של שמואל לשוב ולכבוש את החרמון. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), במהלך ההסתערות במעלה הר נפגע שמאל פעמיים מרסיסי רימונים ונפל. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בהר הרצל. השאיר אחריו הורים, ארבעה אחים ושלוש אחיות.לאחר נופלו העולה לדרגת סמל.



במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין :" שמואל היה חייל מסור וחבר מצוין. הוא היה אהוב על מפקדיו ועל חבריו לנשק " כתב מפקדו:" שמואל נלחם כמי שיודע למען מה הוא נלחם - באומץ, בגבורה, במסירות ובהקרבה. לנו לחבריו ב"גדוד הבוקעים הראשון", יש הרגשה של אבדן אח לחם, הרגשה המלווה בתחושת גאווה, שבחר כזה נלחם בןשורותינו,וכבוד למשפחתו ששכלה בן שכזה".



המשפחה תרמה לזכרו ספר תורה, אשר הוכנס לבית הכנסת במושב צלפון.