קורות חיים
נולד ב-31 בינואר 1970 בקיבוץ נחשון שבעמק איילון. דרור גדל והתחנך בקיבוץ. כבר מילדות היה קשור לחבריו בקבוצת "סנונית" וחברות זו, כמו גם יושרו, חריצותו וחוש ההומור שלו, ליוו אותו לאורך כל חייו.
דרור היה קשור לנוף המקום. בטיולים רבים, עם המשפחה או עם ילדי הקבוצה, למד להכיר ולאהוב את הטבע. בגיל 10 היה יוצא לשוטט בגבעות, נוהג בעגלה רכובה לחמור והיה מבלה זמן רב בעבודה בפינת החי. בגיל 12 החל להתאמן בשחיה ובכדור מים במסגרת "הפועל מטה יהודה". על אף הנסיעות היום יומיות לאחר שעות הלימודים דרור התמיד באימונים כשנתיים, נהנה מהספורט ומההווי החברתי של הנבחרת.
בכתה ז' עברה הקבוצה למוסד החינוכי האזורי "צפית" שבכפר מנחם. היו אלה שנים של חברת נעורים תוססת. דרור היה פעיל מאוד בחיי החברה, ובמשך שנתיים הדריך קבוצה צעירה במוסד. פעילות זו היתה חשובה בעיניו מהלימודים עצמם, מלבד המקצועות שאהב היסטוריה, סוציולוגיה, ביולוגיה והחוג לפיחלוץ חיות.
יום בשבוע היה מוקדש לעבודה בקיבוצים ודרור בחר בענף גידולי השדה. שנת הלימודים האחרונה היתה שלב חשוב בהתבגרות. בשנה זו הוקדש זמן רב ללימוד תקופת השואה ונערך מסע לפולין. הביקור במחנות המוות, בגיטו וארשה ובערים היהודיות השפיע מאוד על דרור. הוא חזר בוגר יותר בעל תודעה יהודית וישראלית חזקה ועם הרבה מוטיבציה לתרום ולעשות. במשך שנים לאחר המסע דרור זכר מאורעות ותאריכים, ובימי הזכרון לשואה היה מספר לחניכיו בתנועה ובצבא על המקומות בהם ביקר. התרגשות גדולה במסע ההוא היתה, כאשר יחד עם חברה ומחנך הכיתה, נסע דרור לזאמושץ, עיר הולדתה של סבתא טובה, אם אביו. הגיע למקום בו עמד בית המשפחה שנחרב במלחמה, ומצא בית אחר ועליו לוחית הכתובת.
בסיום שנת הלימודים עסק דרור בבחינות הבגרות, בלימוד נהיגה ובנסיונות שדה לעבודת גמר בנושא: "עשבים בכותנה" שאת כתיבתה לא השלים, וכן בחזרות להצגה ולמסיבת הסיום.
בקיץ 1989, במסגרת שנת י"ג, יצא דרור להדרכה בקן טבריה בתנועת "השומר הצעיר". הוא חי במשך שנה בטבריה, בשכונת מצוקה. בנוסף לפעילות בתנועה דרור פעל ועזר בבית הספר המקומי, וקשר יחסי ידידות עם השכנים ב"בלוק". היתה זו הכרות עם ישראל אחרת, שונה מהמעגל הקיבוצי בו גדל ודרור השתלב ותרם לקהילה.
בסיום שנה זו יצא דרור לטיול במצרים, יחד עם כל מדריכי התנועה.
באוקטובר 1989, כמעט בן 20, התגייס לצה"ל. בוגר, בשל ועם רצון עז להמשיך ולתרום למדינה. בשל מחלת האסטמה ממנה סבל, הוגדר כבעל "כושר לקוי". דרור נשלח לחיל הקשר ונשלח לקורס מפ"טים ובסיומו נשלח לבסיס ברמת הגולן. העבודה במחסני הציוד לא התאימה לאופיו של דרור, שחיפש אתגרים, אך למרות זאת הוא עבד בחריצות ובמסירות, ובלילות עזר לחבר לסדר מחסנים, בתמורה לקיצור שירותו של החבר. בשעות הפנאי התאמן בריצה כדי לפתח את כושרו הגופני.
בקשתו לצאת לקורס קצינים נתקלה בהתנגדות הדרג הממונה עליו, שהתקשה לוותר על חייל חרוץ ואחראי. דרור פנה למג"ד שתמך בקידום חיילים בעלי מוטיבציה.
בחורף 1991, בזמן מלחמת המפרץ, דרור השתתף בקורס קצינים. בעזרת חוש ההומור שלו ושמחת החיים שבו, דרור התגבר על הקשיים, סיים את הקורס בהצלחה ונשלח להשלמה ארוכה של חיל הקשר. הוא השקיע הרבה בלימוד החומר העיוני והכרת מערכות הקשר. בסיום הקורס דרור התעקש לעבור ליחידה לוחמת ונשלח ל"גבעתי". בבסיס טירונים של "גבעתי" דרור מילא את תפקידו הראשון כקצין קשר. התפקיד לא נראה לו "קרבי" מספיק והוא ביקש לעבור לגדוד לוחם והועבר לרצועת עזה. למרות כושרו המוגבל, דרור השתתף באופן מלא בפעילות המבצעית, כאחד מצוות הקצינים. הוא היה מלא סיפוק מהתפקיד. האינתיפדה היתה בעיצומה, בצד החינוך ה"שומר" שקיבל ואמונתו בשלום, דרור גיבש "דעות בטחוניות ולא היסס כאשר דובר במלחמה במתפרעים".
עם קבלת דרגת הסגן דרור הועבר לתפקיד חדש בחטיבת אילת כקצין אחראי על צוות ועצמאי לפעול לפי דרכו ושיקול דעתו. דרור הסתובב הרבה בשטח, נהג בג'יפ ובמסגרת תפקידו למד והכיר היטב את איזור אילת. אלה היו ימים מאושרים. דרור היה מלא חוויות חדשות. דרור עמד לקראת שחרור ובעקבות שינויים ארגוניים בחטיבה לא קיבל תפקיד מוגדר. הוא "הושאל" במסגרת חיל הקשר להדרכה בקורס קצינים ולתפקידים אחרים. במסגרת זו סופח, לצורך תרגיל, לגדוד מילואים של הצנחנים. הם התרשמו מרצינותו, מהידע הטכני הרב שרכש בנושאי הקשר ומאופיו האחראי, והציעו לו להצטרף לגדוד לאחר השחרור.
באוקטובר 1993, כמעט בן 24, דרור השתחרר. הוא חזר לקבוץ, השתלב מחדש בענף גידולי השדה לצד שמואל אביו, אך כעת למד את העבודה באופן מקצועי. הוא נהנה מהעבודה באויר הפתוח וממרחבי שדות החיטה והכותנה, קנה אופנוע שטח ישן ושוטט שוב בגבעות ובנופנים שאותם אהב.
יחד עם שרון, חברתו מזה שלוש שנים, דרור הרבה לטייל בארץ, לבלות בעיר ולצאת עם חברים. דרור ושרון החליטו לקשור את חייהם, חלמו על חתונה ובית מחוץ לקיבוץ, ובסוף הקיץ יצאו לטיול בצרפת. דרור הוקסם מהנופים, מהמאכלים ומהאווירה הפריזאית. הוא חזר מאושר מהטיול הישר לקטיף הכותנה, מגשים חלום ילדות הוא למד להפעיל קטפת כותנה, והחליט להשאר שנה נוספת בקיבוץ ללמוד מאביו את מקצועות המים וההשקייה, ובחורף לצאת ללימודים עיוניים.
במשך שנת האזרחות החליט דרור להצטרף כקצין קשר לגדוד הצנחנים אותו הכיר בזמן השירות הסדיר. הוא יצא איתם לאימונים, ובמשך השנה שירת עמם. בתחילת נובמבר 1994 יצא דרור למילואים, לפעילות מבצעית ברצועת עזה. במסירות ובאחריות האופיניות לו, הוא אירגן את צוות אנשי הקשר ודאג לצייד את חיילים בציוד הקשר הנדרש.
תפקידו של הגדוד היה לשמור על הישובים שעל קו העימות עם הרצועה, ולאבטח את הכביש לישוב נצרים. היתה זו תקופה ראשונה שלאחר הסכם אוסלו א', וסידורי הביטחון עדיין לא היו ברורים כראוי. האווירה בעזה היתה מתוחה מאוד לאחר חיסולו של אחד מבכירי הג'האד האיסלמי.
ב-11 בנובמבר יצא דרור עם המג"ד ושני קצינים נוספים לסיור בשטח. דרור נהג בג'יפ ובצהריים התקבלה הודעה שהפגנה עומדת להגיע לצומת נצרים. הם נסעו לצומת כדי לתדרך את החיילים בעמדה לקראת אפשרות של הפרת סדר. הם ירדו מהג'יפ ופנו אל העמדה. הצומת המתה מעוברים ושבים, מוסלמים תושבי המקום ומתנחלים מנצרים, חיילי צה"ל ושוטרים פלסטינים. באותו רגע, רכוב על אופניים ונושא על גופו 5 ק"ג חומר נפץ, הגיע מחבל מתאבד. בפיצוץ נהרגו סרן דרור אלעד, סרן חזי ספיר וסגן יותם רהט. שני חיילים שהיו בעמדה, זיו גורן ויצחק לוי, נפצעו קשה. דרור השאיר את הוריו גילה ושמואל, את אחותו אילת (1974) את אחיו תומר (1981) ואיתי (1984) ואת שרון חברתו.
ב-13 לנובמבר 1994, חודשיים לפני יום הולדתו ה-25, בבית הקברות של קבוץ נחשון, בצל עץ אורן, נטמן דרור אלעד.